וכל אשר עשה וכל גבורתו הלא הם כתובים…
סיפורי ילדותסיפורים בתקופה התיכוןסיפורים מ5 חודשים האחרונים
סיפורי ילדות
שכתובים מהשבעה
בן-ישי: כשהיה לי קר במיטה הוא היה נכנס ונותן לי חיבוקים עד שהיה לי חם.
הוא היה שותף שלי. כל דבר שהיה לי היינו מתחלקים חצי חצי.
איליין: כאילו!
– כאילו. הוא היה נותן לי חצי משלו, ואני… כאילו נתתי חצי משלי.
בן-ישי: בבר-מצווה שלי שאלו אותו: מה אתה מבקש? ככה לפני כולם, היה כזה ראיון בשביל הטלוויזיה – והוא אמר: אני מבקש להשתתף אתו במתנות שיקבל.
כשהיו באים אורחים הוא קבוע היה נותן את החדר שלו, שישנו אצלו.
-נכון.
-לא היו בעיות.
בן-ישי: הוא היה החסכן של המשפחה, מבחינה כספית, זאת אומרת, כשהיינו צריכים כסף היינו הולכים לאבא שלי כדי לקחת כסף. הייתה לו קופת צדקה כזאת, גמ"ח עם שני מלאכים אחד מול השני, בפנים היה כסף. תמיד היה לו כסף כשהיינו צריכים. -היו לו קופות צדקה מלאות כסף כל הזמן.
איליין: עודד, הם שואלים איך הוא היה כשהוא היה קטן, אז אמרתי שאתה היית… אתה וענר והדס הייתם החברים הכי טובים שלו, אז אולי אתה יכול לספר.
עודד:-לא שונה הרבה, מה שהוא היה גדול ממה שהוא היה קטן. אותו דבר. הוא ישב, לא התבטל לרגע,
כל הזמן למד עם הרב גרודנר, אני זוכר, הוא למד אתו הרבה. בכיתה הוא שר הרבה, הייתה להם להקה – הם הקימו להקה וכתבו שירים.
היינו הרבה ביחד. היינו אצלכם, באנו לאכול את המרק של חיים. איך גבריאל קרא לו? מרק שאריות. כל מה שהיה במקרר – שמים בתוך הסיר, ממלאים מים, שמים על האש ויש מרק. מרק שאריות.
בבית שרו ורקדו כל הזמן. הייתה מערכת למעלה. היה בלגן. היה בלגן בבית תמיד. היה מבולגן.
היו פינות של דברים חשובים. הייתה פינה של פלסטלינה, היו פינות של הספרים שלו.
הוא היה מסדר את הקומיקס שלו…
אני זוכר שהוא סיים את ספר בראשית עם הרב גרודנר, באנו אליכם..
היומולדת שלנו הייתה ביחד. כל שנה זה היה ביחד. הוא נולד יום לפניי.
הוא נולד ביום השואה, יום לפניי. הברית שלי הייתה… באותה שנה דחו
את יום העצמאות, זה יצא ביום שישי. והברית של גבריאל הייתה ביום העצמאות.
קשה לי לבחור מה להגיד.
היינו הולכים בימי רביעי למצפה יריחו לישיבה, ללמוד שם. -היינו הולכים ללמוד בחברותות. גבריאל תמיד השיג את כולם בדפים. הייתה מעין תחרות כזאת – מי לומד יותר דפים עם האברכים שם? זו הייתה מסכת תענית. גבריאל תמיד ניצח את כולנו. הוא הכפיל את המספר שלנו בכמה.
עשו משימות לכיתה ולגבריאל נתנו לשיר אופרה וחשבו:"נראה אותך עושה את זה" וגבריאל עלה בלי שום בעיה, שר 5 דקות וזכה למחיאות כפיים בסוף.
עודד: בדרך חזרה מביהכנ"ס היה שר את ספירת העומר של אותו יום ומתופף על אחד העמודים (פעם אחת עמוד אחד נכבה)
ענר: "היה מציל את כולם מכולם…"
הרב בנינשטוק: היו לו לא סתם שאלות… תמיד חשבתי שהוא גדול. אמרו לי: לא, הוא רק בן 12, אפילו לא בר-מצווה. הוא היה בן 12 וחצי… אני מנסה עכשיו להיזכר מה היו השאלות שלו.
אני זוכר שהוא היה ממש מביך אותי. הייתי מביא לו איזה רעיון, הוא היה אומר לי: כאן כתוב אחרת. אתה רואה ילד כזה קטן – מאיפה הוא יודע כל כך הרבה? הוא נבלע בין המבוגרים ומקשיב.
רב ראובן גרודנר: בכיתה ו' היינו אחרי התפילה… הם היו עושים מצווה יומית, לומדים מצווה יומית. כל יום. איך אני יודע אם הילדים מקשיבים או לא מקשיבים?
בסוף החודש, כל ראש חודש, היה מבחן על כל המצוות של החודש. התחלתי לתת את המבחן מדי חודש, אבל זה היה קל מדי בשביל גבריאל, אז החלטתי שהוא יכין את המבחן. אז במשך השנה גבריאל כתב את המבחן לחברים שלו, את כל המצוות.
אהובה מורה בכיתה ו' ז':עשינו פעולות בתקופת יום העצמאות שנתתי להם לעצב את דגל ישראל. האמת, שנתתי להם בריסטולים כחולים והם היו צריכים לעצב, אבל גבריאל צייר. והיו כל מיני שאלות ששאלתי, והם היו צריכים לכתוב בתוך המשולשים. אחת השאלות הייתה: איפה אני ארצה לגור כשאהיה גדול?
והתשובה הייתה: כפר אדומים. פה.
והדמות שמשפיעה עליי – זה אבא שלי.
יש עוד דברים: מה אני רוצה לעשות אחרי זה?
להיות קרבי וללמוד באוניברסיטה.
פנחס: אני זוכר דווקא דברים מביה"ס פה בכפר. אני לא זוכר באיזו כיתה, נדמה לי כיתה ו', בחודש אלול (נראה לי) אז הוא ארגן שכל יום אחרי התפילה נאמר חלק מהסליחות. אף אחד לא הכיר חוץ ממנו, כולם היו ילדים קטנים אז הוא הסביר לכולם איפה לפתוח את הסידורים, איך אומרים- הוא שר וכולם הצטרפו אליו.
דבר נוסף: יום אחד, היה יום ספורט, היה משחק כדורסל בין הכיתה שלו לכיתה שהייתה שנתיים במתחתיו, הוא היה גבוה, ענק כזה וכל הילדים הקטנים מסביבו אני זוכר רגע אחד מסויים שהוא לקח את הכדור, זרק לסל והחטיא, לקח את ה"ריבאונד", החטיא, בערך חמש פעמים ברציפות, כי כל הילדים הקטנים קפצו מסביבו ואפילו לא הגיעו לכתף שלו.
בן-ישי: אנחנו מרגישים, אמא שלי אמרה לי בדיוק… אנחנו מרגישים שמאז שהוא הגיע למשפחה הוא ממש מכוון את כולנו לקדושה.
איליין: חזרה לתימנים.
בן-ישי: חזרה לאורגינליות.
ענר: הוא היה מעל כולם ולא הפגין את זה, ברוחניות באישיות.
אלי כהן: בטיולי הצופים תמיד התעקשת לשמור ולקיים כמה שיותר מצוות ולזכות את הרבים. טיולי סוכות, היית מביא קרשים ובד, פטיש ומסמרים ובונה סוכה כהלכתה באמצע ההרים, אל מול מאות אנשים שהיו מסתכלים בתדהמה על הילד רק בן 12 ומקיים את המצווה, למרות שאתה פטור מפאת המקום ולחץ הזמן. אבל אתה לא היית אוכל, אפילו לא ביס קטן, עד שלא קמה הסוכה.
עודד: היה מגיע לצופים כדי לעזור וכדי שתהיה שבת כמו שצריך, ותמיד ידעו שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו בשאלות הלכתיות.
אחות אומנת: מה שאני זוכרת מגבריאל זה שהוא לימד אותי את הקשירות לצופים ועזר לי בלימודים כשהתקשיתי, וניחם אותי כשהתגעגעתי לאמא, ובנה לי בובות מפלסטלינה, ולימד אותי להתפלל תפילת שחרית כי לא ידעתי מה לעשות בבית-כנסת כל בוקר, ותמיד עשה איתי הצגות בשבת בבוקר, ודפק על השולחן עם הכוסות כששרים שירים אחרי הקידוש. וניצח אותי במשחק באולינג, ונתן לי את החולצה הארוכה מעליו כשהיה לי קר וסיפר לי סיפורים לפני שהלכתי לישון ועוד דברים נפלאים וטובים.
סיפורים בתקופה התיכון
זיכרונות מגבריאל / שמחה יוסף- יעצת בבית הספר
גבריאל, ילד פלא עם תכונות עילאיות של משהו מיוחד. סובלנות אדירה כלפי כל אדם. מאז כיתה א' ועד י"ב, בשנים שהכרתי אותך, היית פלא. תמיד עמדתי נדהמת איך ילד בכיתה א' יודע להיות כל כך נעים הליכות, כל כך אכפתי מחבריו, כל כך רגיש לכל אחד. רגישות, אבל… בניואנסים הדקים, דקים… דקים…
הבעה או מבט של ילד, מיד היית מבין מה קורה ומתגייס
את זה לנחם,
אל השני להביע אמפתיה,
לפשר בין הניצים
ולנסות להרגיע.
תמיד אוהב שלום.
אך בעיקר תמיד שידרת סובלנות, הסתכלת על כולנו ועל מה שקורה תמיד בגובה העיניים, תמיד היית אחד מכולם למרות שהסתכלותך הייתה שונה. אתה עם עצמך היית בספירות אחרות, עילאיות, אבל אם משהו קורה עכשיו לילד וזה חשוב לו – אתה מתגייס ומייחס לזה חשיבות עילאית כאילו זה קורה לך.
כיועצת שליוותה אותך מכיתה א', מבין כל כך הרבה דברים יפים שעשית ותרמת, אני זוכרת את ערב ההוקרה לילדים העולים החדשים. לא לכולם היה קל שילד בכיתה ז' מארגן ערב הוקרה שמייצג את בית הספר. אבל זה הרפה את ידיך וידעת שצריך לעשות משהו שירומם את רוחם. דחפת את הערב וגייסת את הכיתה שלך מצאת עזרה וארגנת אוכל, הזמנת הורים וחברים ונתת תעודת הוקרה לכל עולה, כדי להוקיר את ההקרבה שלהם. ותמיד תמיד היית רגיש, משחק עם העולים שלא מיד מצאו חברים, מקרב אותם, יושב לידם בפעילות חברתית שלא ירגישו לבד. רגישות מיוחדת וללא לאות, אף פעם לא הפסקת. תמיד נתת.
ולכן כשביקשת לא ללמוד כיתה ח' אלא לעלות לט', היה ברור שאתה צודק, שאתה צריך גם למלא את עצמך, והגעת לישיבה במעלה אדומים. וגם פה בישיבה התיכונית כיועצת של החטיבה ידעתי שאני יכולה לפנות אליך ואתה תיעתר ברצון לעזור. חנכת פה תלמידים, עזרת בשיעורי עזר. תמיד עם חיוך וענווה, תמיד עם תחושה ששידרת "זה בסדר" למרות שלפעמים הרגשתי שאני מעמיסה עליך.
את החונכות עשית מעבר לשעות והיית חבר שהשפיע רבות על החניך והצלחת מעל ומעבר. וכמובן שיחות הנפש שניהלת פה ושם ביוזמתך. תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליך.
גבריאל היקר, מאז כיתה א' ועד י"ב אני אזכור בעיקר את ההליכה הנעימה עם החיוך על הפנים ותמיד תמיד סובלנות וענווה. שידרת אהבת אדם באשר הוא אדם ורוגע נפשי שהדביק את הסביבה שלך. תחסר לי מאוד, ואני יודעת שהפסדנו בחור מיוחד במינו שהיה יכול להשפיע על כולנו בהמשך כמו שעשית עד עכשיו.
הנהגותיו היו לנו לדוגמא הן בעבודת ה', הן בהנהגות שבין אדם לחברו והן בשמחת החיים.
כדי לעמוד על הנהגותיו אספר כאן לדוגמא הקפדה אחת של גבריאל במצוות הציצית השקולה כנגד כל המצוות:
כאשר היה מחליף טלית קטן, היה מקפיד ללבוש את הציצית החדשה על הישנה ולאחר מכן היה פושט את הציצית הישנה, וזאת כדי להיזהר שלא ישהה אף רגע ללא ציצית.
בליל שבת, כאשר היה יוצא מביתנו לבית הכנסת, עטוף בטלית כמנהג בני עדתו התימנים, היה נראה בהדרת פנים מיוחדת שטהרתו ניכרת על פניו.
בכל הנהגותיו ראינוהו מקיים את הפסוק: "והייתם קדושים כי קדוש אני".
יצחק (צוקי) נמתיוף
בדרך לשדמות התקשרתי לאבא שלי
סיפרתי לו על הכנסת האורחים של גבריאל בטרמפים
גם אני קיבלתי על עצמי לעצור לטרמפיסטים
ביתר אהבה ושמחה כמו גבריאל
בחופש הגדול של כיתה י"א
הגענו אליכם לבית אני, אבא שלי ואחי.
בן-ישי בדיוק חזר מהצבא.
גבריאל לא הפסיק לעזור לנו,
להביא לנו דברים מהבית השני
שמפו, מצעים וכל מה שרק היינו צריכים
מכיוון שהוא רצה שנרגיש כמו בבית,
ושלא נגיע למצב של אי נעימות מסוימת.
אני נזכר באחת הפעמים שהיה אצלי בבית,
עוד לפני שהיה לו פלאפון,
אבא שלי אמר לו שיתקשר לאבא שלכם, להגיד לו שהכל בסדר.
הוא התחיל לחייג ולא הבנו למה זה לוקח לו הרבה זמן
פתאום הבנו שהוא השתמש בבזקכרט
הוא לא רצה להנות על חשבונם של אחרים.
הרבה ילדים מהכיתה היו מתארחים אצלי בבית,
גבריאל הוא היחיד שהתנהג לפנים משורת הדין
וביקש רשות להשתמש בשמפו בטרם כניסתו להתקלח
משחת שיניים, הוא היחיד שהיה מביא איתו, משלו.
כל מה ששמעתם במשך שבוע זה
הוא רק כטיפה בים החסדים, הפעולות, העזרה והנתינה
שגבריאל עשה בחייו.
אחיקם. קצת קשה לי להאמין שאני מדבר על גבריאל לקלטת. זה לא יכול להיות… זה גבריאל. גבריאל הבריון שאף אחד לא יכול לגעת בו. גבריאל, שכשצריך אותו הוא תמיד יהיה שם. כשיש לך בגרות במתימטיקה, אז הוא יבוא בבוקר לעשות לך מסג' ואתה תקום רענן. כשצריך לארגן את פורים לישיבה או טיול סוף שנה או מסיבת שמינית או שבת בישוב או כל דבר כזה – תמיד גבריאל מאחורי זה. תמיד.
בפנימייה יש לו מיליון דברים לעשות: הוא צריך ללמוד תורה, הוא צריך לעשות מיליון דברים, אבל אם אתה צריך אותו הוא יישב אתך שעות. לא משנה…
קשה לי להאמין שאני מדבר על גבריאל הגדול, שדווקא הוא מכל אחד שיכול להיות, דווקא הוא זה שהלך
אני זוכר גם בפורים, שגבריאל היה מעיר את כולם. בישיבת ההסדר היה מניין ב7:00-7:30 בבוקר ובישיבה התיכונית כולם היו עייפים. היו גם קצת שיכורים… אז הוא היה מעיר את כולם ב8:30 וקורא את המגילה והמשיך להעיר עד שכולם התעוררו.
לפני שנתיים התקשרת אלי הביתה וכשהרמתי את השפופרת קראת בשמחה: "שלום צדיק!!" אני מכיר את עצמי מספיק זמן כדי לדעת שזהו לא דבר שאפשר לומר עלי… ובכל זאת כ"כ חיממת לי את הלב כשאמרת לי את זה ומיד הרגשת מה זה עשה לי. מאז בכל שיחת טלפון אלי היית פותח באותה קריאה שמחה שלך: "שלום צדיק!!!"
איך שהיינו מדברים על הכל במשך שעות… איך הצלחת לגרור את גדז' ואותי לתפילה במניין בכל פעם שישנת אצלי גם אם היית צריך לקום בשעה יותר מאוחרת ולא ב5:00- בבוקר כמו שהיית רגיל.
מה שייחד אותך זה שאף פעם אחת לא הרגשתי לידך איזושהיא קטנות, בניגוד לתלמידי חכמים אחרים.
משה: כשהתחלנו את תכנית בית המדרש, גבריאל היה בין המייסדים וגם היה מגיע קבוע. הוא היה דואג כל הזמן- לאוכל, לשיעורים שיתחילו, היה מוסיף המון לאווירה ב"משמר". בהתחלה ממש לקח את זה על עצמו, נראה לי שהרוב באו באמת בזכותו. הוא היה נותן את האוירה באוכל, בשיעורים, שאנשים יהנו קצת.
העוז והענווה / הרב אלי שיינפלד
הגמרא מבארת כי "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבן", כלומר, הרבה פעמים כאשר מנסים לתאר עולם ומלואו במספר מועט של משפטים, הרי הניסיון כמעט תמיד כושל.
קשה מאוד לתאר אישיות מופלאה, נשמה כל כך מיוחדת במספר מילים. בכל זאת ננסה להיפגש עם חלק קטן מאישיות כל כך מופלאה ויהיו הדברים בבחינת מעט, הפרט שמעיד על הכלל.
גבריאל בשבילי הוא סמל ל"עוז וענווה".
לא למדתי בכיתתו, לא לימדתי אותו, לא הייתי אף בן משפחתו.
הבטתי מהצד והוקסמתי, צפיתי מרחוק והתרגשתי.
עוצמות נפש מדהימות ושקט פנימי.
כוחות רוח נישאים ודממה דקה.
נושא העמל בעוז וקשוב בענווה.
גבריאל היה עדין נפש, גבריאל היה עם עוצמות.
כל כך הרבה עדינות, כל כך הרבה עוצמה.
העוז והענווה לחי עולמים וגבריאל במידות בוראו נדבק.
רוח הבריות הייתה נוחה הימנו וקל וחומר שגם רוח המקום.
את אותה ענווה, את אותו העוז, זכינו אנו לראות, זכינו אנחנו להתפעל.
גבריאל כעת נכנס באותו פתח של שער שבו יבוא גוי צדיק, שומר אמונים.
פוגש גבריאל בוודאי את אותם צדיקי עליון אשר אין כל ברייה יכולה לחיות במחיצתן.
תובע גבריאל עוז ועוצמה לעמו ולמשפחתו באותה עדינות, באותה ענווה.
כתוב שצדיקי עליון אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב גבריאל בוודאי לא נח.
גבריאל לא מוותר, גבריאל מצטרף לאותם קדושי עליון ואל עשרת הרוגי מלכות ותובע בעדינות ובענווה השקט ובטח אחווה ורעות למשפחתו ולעם כולו, ואנחנו מסתכלים מהצד ומתפעלים.
רחל מבכה על בניה ואנחנו מבכים את מותו.
רחל מאנה להינחם ואף הוא לא ינחם עד יבוא גואל צדק ויתן כבוד לארצו ועמו.
יהי רצון שיבולע המוות לנצח ימחה ה' דמעה.
אמן כן יהי רצון.
סיפורים / עזרא קליין
באחת מהארוחות של כל הישיבה, ישבתי לידו וראיתי שאחרי הדג הוא אכל עוף, בלי להחליף כלים. כששאלתי אותו, הוא הוסיף לתשובה הרגילה שלו: כך התימנים עושים (הם לא אוכלים באותו ביס). סקירה כללית של כל העדות והמנהגים… (כשהיה בכיתה י"ב).
הוא אף פעם לא אכל יותר מדי. תמיד חילק ביום ג' (יום הפיצה) את הפיצה השנייה שלו. כשהייתי בכיתה ט' לא הבנתי איך הוא מסתדר. פעם, כשהוא בדיוק יצא מחדר האוכל, ואני בדיוק נכנסתי, שאלתי אותו איך הוא לא רעב. "אם אוכלים לאט ושותים את הקולה, גם פיצה אחת זה מספיק". נכון, אבל איך ילד בן 15 מגלה את זה? (כשהיה בכיתה י"א).
כשהייתי נכנס לישיבה בימי שלישי אחר הצהריים, ראיתי אותו פעמים רבות יושב בכיתה ולומד שעות לאחר שכל שאר חבריו לכיתה כבר עזבו.
שאלתי אותו פעם למה הוא חוזר הביתה רק פעם בשלושה שבועות (!) – והתשובה: למה להפסיד יום שלם בהלוך ויום שלם בחזור… צריך גם לזכור שאת השבת שארגן בביתו הוא החשיב כשבת בבית, למרות שכל החברים היו שם (כשהיה בכיתה י"ב).
עובד: אני חושב שגבריאל נתן לכל אחד לראות כמה שהוא שווה משהו, כמה שהוא טוב. אם זה היה בקריצת עין, במילה, בכל דבר. זה כוח שלא נגמר. ממש תחנת כוח כזאת שמתקתקת ומתקתקת.
אורי:
כל פעם שהוא היה יוצא מהמקלחת עם מגבת מסביב למותניים, חוטר כזה – בנוי לתלפיות, הוא היה יורד לשכיבות סמיכה. הוא יורד ואנחנו סופרים וסופרים, מתייאשים – שמנים כאלה מסתכלים עליו.
הרבה פעמים מכירים חבר'ה שנמצאים מעליך, אבל הוא היה בחבר'ה ממש.
פעם אחת הוא למד באוניברסיטה והוא הביא צלחות פטרי כדי לעשות ניסוי מה גדל עליהן. לקחנו כל מיני דברים מזוהמים, הבאתי את הפטריות שלי מהרגליים ושמתי על הצלחת. הוא סיפר לנו איך כולם הסתכלו על הצלחת, מלאה כמו ג'ונגל.
פורים, אני לא זוכר אם פורים אחד הוא היה אצלי או שני פורים. פורים אתו זה היה חוויה. חוץ מזה שנראה לי שהוא יכל לשתות כמה שהוא רוצה ולא להסתובב.
בחור מההסדר– למדתי עם גבריאל ועם זאב זיק. כשהייתי עם אחרים, הייתי מרגיש שצריך להחזיק את החבר'ה, לשדל אותם ללמוד, הרגשתי קצת בזבוז זמן כי עזבתי את הלימוד ב"הסדר" בשביל זה. אבל שם זה היה כל שבוע ממש תענוג ככה אני הרגשתי.
גם הכנתי את עצמי יותר טוב, כי ידעתי שיהיה גם "פייט" (קרב) לא סתם… ממש נהניתי…
שנה שעברה גם לימדתי בישיבה, אף פעם לא שאלתי איפה גבריאל, זה היה ברור הוא היה בבית המדרש. זו הנקודה הכי מרכזית לדעתי, שהוא אף פעם לא הרגיש שהוא שונה מהם.
יש כאלה שאומרים עליהם:"טוב, הוא בבית מדרש", שם זה לא… לימדתי שם שנה שעברה גם אמונה.כשהייתי צריך עזרה, הוא עזר לי בזה שאמר: "טוב, חבר'ה מספיק, נהניתם, צחקתם, עכשיו תלמדו". הוא היה שקט, אבל כשהיה צריך. יש כאלה שהיו אומרים "חנפן, מה אתה רוצה למצוא חן בעיני המורה?" אבל שם היו שותקים. עזרה מדהימה. כשהרב נריה הספיד וסיפר איך הוא התייעץ איתו, אני ממש הבנתי את זה, איך הוא נתן חיזוק ממש. תחושת ביטחון ללמד.
הרב יהודה מורן: לגבריאל לא היו פוזות כלפי הצוות, כלפי המורים, לא היה אפילו מיעוט שבמיעוט של פוזה, של לעשות רושם, לנסות להגיד משהו. אפילו אם היית במבחן כמה נקודות פחות או דברים כאלה – הוא בחיים לא היה בא אליך בטענה שקיפחת אותו, בחיים לא היה אומר לך… גם אם היית מעניש אותו, אתה יודע, בדבר שאדם אחר היה אומר לך אולי זה לא צודק – מעולם לא שמעת אותו אומר… תמיד קיבל את זה, בחיים לא היה עושה פוזות, לא מבקש משהו.
דבר אחד גבריאל היה בא לבקש – והרבה, זה לאנשים אחרים. גבריאל היה בא ומבקש על אנשים אחרים. כאילו אם היית מעניש מישהו אחר או בכלל אם היה קורה משהו עם מישהו אחר, הוא היה בא ומבקש עליו.
ניסיתי לחשוב אתמול מי היו החברים שלו. הגעתי למסקנה, גם דיברתי עם יצחק אחר כך, שכולם היו חברים שלו. הוא לא היה שייך לשום קבוצה או קליקה או חלק בכיתה. הוא היה שייך לכולם. אני חושב שהוא הדמות הכי… היחידה, הכי בולטת שהייתה מקובלת על כולם, למרות שהוא היה הצדיק, הדוס – ולא כולם היו בדיוק בקטע הזה. גבריאל דיבר אל כולם, לא היה בכלל ויכוח בעניין הזה.
היו לנו לא מעט דיונים, למשל, לפני הקיץ דיברנו על הצופים. שאלתי אותו מה לו ולצופים. כמו שאלעד סיפר קודם, זה באמת אווירה לא מתאימה. והוא יודע שזו לא אווירה מתאימה, בטח לא במחנה שיש שם דתיים וחילונים, בקיצור – זה לא מתאים. בטח לא לו. זה פשוט לא הסתדר לי. והוא אמר לי שהוא מרגיש, הוא לא הלך בשביל הכיף, הוא מרגיש שהוא צריך להיות שם בשביל קידוש ה'. אמרתי את זה בהלוויה. זה כל כך אמיתי. יש אחד שהוא הולך בשביל להשפיע, ואז מרגישים שהוא משפיע, מעין צדיק שהולך ומניח תפילין – זה לא היה גבריאל. גבריאל היה משפיע בצורה כזאת שהוא פשוט היה חלק מהעסק. הוא השפיע כי הוא היה בפנים. זו הייתה תכונה פשוט מדהימה. אין הרבה אנשים עם תכונה כזאת. הוא יודע שהוא משפיע והוא הולך בשביל להשפיע אבל אף אחד לא מרגיש שהוא עושה את זה ככה. אף אחד לא מרגיש שהוא מתנשא. אף אחד לא הרגיש שהוא מסתכל עליו מלמעלה. כולם הרגישו שהוא חלק מהם למרות שהוא קם בחמש בבוקר ולומד, וזה לא רק בעתניאל הוא עשה את זה. בפנימיה יודעים את זה, אני חושב שהרבה אנשים לא יודעים את זה, בכל השנה האחרונה הוא היה קם לוותיקין. הרבה אנשים לא יודעים את זה. הם היו באים לתפילה ולא שמו לב שהוא לא בתפילה..
הוא פשוט ניצל כל דקה, זו מעין אינטואיציה פנימית שאמרה לו שחייבים לנצל כל דקה. אין זמן. זה פשוט לא ייאמן. חשבתי על זה אתמול הרבה. משהו אמר לו שאין לו זמן. אין לו זמן לבזבז על שטויות. הוא פשוט ניצל כל דקה.
היה לנו ויכוח לגבי הישיבה שהוא ילמד בה שנה הבאה. דיברנו על ישיבה אחרת ולא על עתניאל. והוא אמר שהוא לא רוצה ללכת לשם, כי הוא מרגיש ששם הוא לא יוכל להשפיע מספיק. פשוט ככה. זה היה החיים שלו, הוא הרגיש שהוא צריך לתת. הוא לא יכול ללכת למקום שהוא לא יכול לתת. התווכחנו באמת אם הוא צריך ללכת. שבשנים האלה הוא שישקיע בעצמו קצת, שיתקדם בשביל ש… אבל הוא פשוט רצה לתת.
² אודיו : סיום הרמב"ם של ינון
סיפורים מ5 חודשים האחרונים
לפני שבועיים נתפס לי הצוואר. אני יושב ככה במקום בתפילת שבת השנייה, לא ותיקין. הוא בדיוק התפלל ותיקין.
אני אומר לו: שמע, גבריאל, אני קצת תפוס.
אז ככה בלי להתבלבל הוא התיר את הצעיף ואמר: אני אסדר את העניינים. אין שום בעיה.
הייתה לו מן שלווה כזאת.
יש לנו תלמיד חדש שהגיע מרוסיה לישיבה . יש אנשים שלא כל כך מדברים אתם, אז גבריאל היה…
הבחור הזה עלה מרוסיה לבד, המשפחה שלו נשארה ברוסיה. הוא הגיע לישיבה ואנשים לא כל כך… היה קשה לדבר אתו כי הוא לא דיבר עברית. אז חוטר בא וארגן לו מיטה בחדר שלו ורץ אתו… הוא ממש אירח אורחים בצורה מדהימה.
אמרתי לו: בוא נלמד איזה משהו ככה… משהו אחר, אולי ליקוטי מהר"ל או…
והוא אמר: לא, לא. עכשיו אני לומד את הרמב"ם.
– אפשר לצאת קצת מהרמב"ם.
– לא, לא. תן ללמוד את הרמב"ם.
נתקענו באיזו סוגיה בשיעור שלנו, ואני לא הספקתי – לא יודע, לא למדתי באותו יום – הקיצר, היה איזה משהו שלא הספקתי, לא ראיתי בכלל את הרמב"ם. הייתה שאלה על הרמב"ם, איך הוא מפרש במקום אחר…
שאלו אותי ולא ידעתי מה להגיד. סיפרתי לגבריאל אז מיד, תוך שנייה, הוא הביא לי שלושה ספרים, את שלושת הכרכים מתוך הרמב"ם, וכל אחד היה במקום אחר – אני לא יודע איך הוא מצא את זה. לקחתי ישר לכיתה…
בחודשיים האחרונים היינו חברותא כל יום – הרב קוק. לפני חודשיים התחלנו בערך ב-12:30 ואז זה הוקדם ל-12:00 כי הוא רצה ללמוד יותר תנ"ך אחרי זה. תמיד הגענו למצב שלא הבנתי מה הוא אומר. היו קטעים שהוא התחיל לדבר על הספירות. למדנו משהו עם הרב קוק בקשר לתורה, ואז ישר הוא העביר את זה לספירות. ממש לא הבנתי מה הוא אומר.
היו גם קטעים שאנחנו לומדים הרב קוק, בקשר לתורה, ופתאום הוא אומר: וואו, אתה יודע מה זה מזכיר?
תורת הגלים או קוונטים, כל הדברים האלה.
וואלה, כן, קוונטים. זה גם מזכיר לי…
זה נראה כאילו הוא מחכה לזה כל יום. הוא כל כך רצה ללמוד את הקבלה. היה לו פשוט ניצוץ בעיניים!
-מה למדתם?
-למדנו "אורות התורה" איזה חודשיים, ובדיוק ביום רביעי סיימנו. עשינו מסיבה ושרנו. חשבנו במה להתחיל.
ביום רביעי סיימנו את "אורות התורה".
-ועשיתם סיום של "אורות התורה"?
-שרנו ורקדנו… ואז חשבנו במה להתחיל. ביום חמישי לא יצא לנו ללמוד, כי אמרנו שכל אחד יחשוב מה להתחיל ללמוד. וזהו.
האמת, בקשר לירושלמי – אתם בטח יודעים, וגם הרב קוק דיבר על זה – שארץ ישראל זה הרבה יותר שלמות, הרבה יותר מהות. הוא דיבר על הירושלמי בהערצה ואמר שזו תורת ארץ ישראל, וזה הכל מתקשר למהות. ירושלמי זה העיקר. הוא ממש העריץ את זה. לי היה קשה לראות את זה.
-כי אתה פשוט מעריץ את הבבלי.
-בעיקרון התחיל השבוע שיעור בהקדמה של הרב … לעשר הספירות, אז אמרתי לו: הנה מתחיל עכשיו… אתה יכול ללכת. אז הוא אמר, היה לו רב שהוא העריץ ממעלה אדומים, אני לא יודע בדיוק מי – הוא אמר: יש לי את הרב שלי שאני יודע שאני רוצה ללמוד ממנו. בינתיים אני מכין את עצמי, שאני אהיה מוכן. הוא כל הזמן הכניס את זה במה שלמדנו, את מה שהוא ידע.
חזקי: הייתי בשבו"ש בעתניאל והיה לנו מבחן בגמרא. ניסינו ללמוד ולא הצלחנו להבין.
אז חוטר- גבריאל בא וניסה להסביר לנו, ועדיין לא הבנו, אז הוא ניסה עוד פעם ושוב לא הבנו. בסוף הוא הלך וחיפש בין כל האנשים למי יש סיכום או תרשים בנושא. אחרי חצי שעה הוא חזר אלינו והביא לנו תרשים וסידר לנו את התרשים איך להבין את הסוגיה.
בסוף עברנו את המבחן.
שמואל: כשהיינו בעתניאל בשבוע ישיבה בעשרת ימי תשובה, אז גם היה לנו את המבחן ותמיד פנינו אליו. ואיך שבאנו הוא חייך, קיבל אותנו בשמחה שם ועזר לנו אם היינו צריכים משהו, לא עזב אותנו. והוא הביא לנו את הסיכומים שלו והסביר לנו אותם, ממש היה נחמד.
כל שבוע ביום חמישי לומדים עד 11 בין 7:30 ל – 8:30 יש אוכל. כולם הולכים לישיבה. הוא בדרך כלל היה נשאר ולומד. לפעמים היינו מביאים לו את האוכל, לפעמים לא היה אוכל בכלל. היה נשאר תמיד ללמוד.
כי הוא רצה לימוד. אמרתי לו: שמע, אני באתי לעתניאל. בסדר, יש לימוד. לא כולם ככה… יש כמה חבר'ה מדהימים, אבל השאלה היא האם אתה רוצה… איפה אתה רוצה להיות: במקום ששם כולם הכי גבוהים או במקום שיש בו מכל הסוגים ביחד?
אני תמיד ניסיתי לשכנע אותו…
הוא ממש רצה ללמוד, עם הרב רבינוביץ הם התעסקו הרבה עם הרמב"ם. וזה היה החלום שלו, הנבואה. איך הוא יוכל לשבץ את העולם הרוחני שלו?
אם אתה רוצה ללמוד תורה, בסדר, ללמוד תורה מבחינת העיון, אז השאלה מהו הייעוד שלך בחיים.
בסוף הוא הגיע לקטע שהוא רוצה להגיע לעולם רוחני יותר גדול. כל העולם שלו היה מבוסס על עולם פנימי ועמוק של החיים. אכן, בסופו של דבר הוא הגיע.
מכתב מחבר- שכן
נתת לי הרבה – נתת לי להבין מה זה חבר אמיתי, חבר שהוא זה אתה ואתה זה הוא, שצערו זה צערך, שכל מה שהוא חווה, אתה גם חווה. אני מודה לך על זה.
"ואני בה' אצפה" – פעם בשבת אכלנו סעודה שלישית ושרנו את השיר הזה – אף פעם לא שמעתי אותו, והוא מצא חן בעיני, ורציתי לדעת את המילים. כשחזרנו לקראוון, הדבר הראשון שעשיתי – שאלתי אותך האם אתה יכול להסביר לי את המילים. ומיד התחלת להזכר במילים ולחפש את מקורן. אחרי שמצאת, התחלת לשיר. שרת מדהים. אני התלהבתי מהמנגינה ואיך ששרת – מנגינה ספרדית. ועצמת את עיניך. שקעת במנגינה, וכאילו עלית למעלה, היית בעננים. וכשגמרת לשיר, מיד חזרת ללימודים. היה לי קשה, אבל הסחתי את דעתך משום שלא הבנתי את המילים, וביקשתי שתרשום לי אותן. רשמת ולמדתי אותן, אבל איבדתי את הדף. אולם מילים אלה חקוקות לעולם על ליבי- לסיפור המלא
הוא סיפר לי כמה הוא שמח שבסוף הוא החליט על עתניאל. הוא לא ידע שהאנשים כאן כאלה מדהימים.
"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" – הגמרא שואלת שם: מפני מי צריך לקום?
יש שם כמה דעות מפני מי צריך לקום.
יש דעה שאומרת: והדרת פני זקן – אין זקן אלא בחכמה. גם אדם מבוגר וגם זקן.
יש את הדעה של רבי יוסי שאומר: כל זקן…
ונשאלת השאלה: מה ההבדל בין שניהם?
הכוונה גם לצעיר וחכם.
וכך נזכרתי גם בגבריאל. אני חושב שצריך לקום מפניו.
לפני איזה חודש וחצי כשהם סיימו את הרמב"ם היומי, גבריאל סיים אז הוא אמר לי: בוא, תצטרף נלמד. כל אחד אחר שהיה גומר דבר כזה היה בא ומשחק אותה כמה זה קשה, ושהוא הצליח זה כאילו עבר איזה גיבושון, מספר כמה זה היה קשה – אבל אצלו: בוא, זה שטויות, יאללה. ככה בזולא. רק שלושה פרקים ביום.
כאילו: היי, גם אתה יכול.
ההפך הגמור מכל אדם אחר, שאולי היה אומר: תראה זה קשה, אבל אתה יכול, ומתחיל להתפלסף כמה זה קשה. הוא היה אומר: זה שטויות, אתה יכול בחמש דקות. הוא עודד: כן. תתחיל עכשיו. עוד שנה זה יהיה מאחוריך.
פעם אחת עודד השאיר אצלו את הנשק ליום יומיים, אני לא זוכר איפה הוא היה… אני לומד עם עודד בלילה. אז עודד השאיר את הנשק שלו אצל גבריאל ונסע. פעם אחת הוא אמר לי: בוא, תשמור את הנשק. כבר נמאס לי להחזיק את זה יומיים.
אמרתי: בסדר. טוב, יאללה. הייתי בטוח שהוא יתקע אצלי… איזה שעתיים שלוש להסתובב עם עוזי מעצבן. אחרי, ואני לא מגזים, שלוש דקות הוא חזר! הוא הלך להכין לו תה או משהו כזה.
אמרתי לו: תן, אני אשמור על זה קצת.
והוא אמר: עזוב, עזוב.
ירדתי למטה. ירד גשם. הלכתי מהר ונכנסתי לקרוון, כבר כמעט היינו ב"ישתבח". נכנסנו לקרוון, ואני רואה את גבריאל שם עם עיניים פקוחות. הוא היה ישן עם עיניים די פקוחות. הסתכלתי, כי הייתי בטוח שהוא ער. יצאתי החוצה ופתאום נזכרתי שאביה אמר לי שגבריאל ישן עם עיניים פקוחות. צריך לנענע אותו די חזק. באתי, נתתי לו איזה נענוע והוא התהפך במיטה. הוא לחש לי: תהפוך את המזרון.
-מי אמר לך להפוך את המזרון?
-גבריאל. אני זוכר בלילה שגבריאל אמר לי: תהפוך את המזרון.
ישנו שם על הרצפה ולא היה לי נעים לעשות רעש. התחלתי לנענע אותו. אז הוא התיישב במיטה.
יצאתי החוצה, עליתי למעלה וראיתי שהוא עדיין לא יצא מהחדר. אז ירדתי למטה וראיתי שהוא כבר התלבש.
הלכה, היסטוריה, כל דבר. פשוט הפצצנו אותו בכל השאלות שלא ידענו. שאלות כמו: כמה נרות מדליקים בכל חנוכה? כאלה דברים. פשוט כל השאלות. הוא עמד שם חמש דקות, אחד אחרי השני… שאלה אחת מה"שולחן ערוך" הוא לא… מה יעשה אם אין לו נרות? הבדלה? – אז הוא פתח שנייה אחת את ה"שולחן ערוך" וישר ענה. את כל שאר השאלות הוא תקתק אחד אחרי השני.
במסיבת חנוכה כולם נתבקשו להגיד איזה רעיון על הסביבון. כל אחד אמר משהו קטן על הסביבון. גבריאל חילק לכולם דפי מקורות והסביר משהו שקשור ל"פאי" עם איזה 4000 מספרים אחרי הנקודה. הוא הסביר משהו מטורף, לא הבנתי כלום. הדף נמצא שם… משהו על אי רציונל, והוא קישר את זה עם יוסף, לא יודע.
הוא אמר לי שהוא רוצה לארגן שנבוא אליו לאלוני הבשן. הוא אמר שהוא לא יכול להביא 80 … אבל הוא אמר שהוא רוצה שנבוא אליו.
גבריאל אהובי, ישבת לידי כל השנה וכל הזמן למדת ולמדת. אני זוכר שכל בוקר קמת לותיקין, והיית נשאר עם התפילין ללמוד, ומידי פעם היית נרדם וכל הזמן אמרת לי שאם אני רואה אותך ישן, שאני אעיר אותך ואטלטל אותך, קל וחומר שיש לך תפילין, ואני הייתי מטלטל אותך ומעיר אותך וישר היית חוזר ללמוד. אני קינאתי בלימוד שלך. כל דבר הבנת עד הסוף ובדקת פה ושם והכל סיכמת במחברת במחשב שקיבלת מסבתא.
עודד אבני, מהכסא ליד.
בגלל החיוך
לכבודך גבריאל היקר רציתי לכתוב דברים רבים ולא יכולתי.
כשבאתי לבקר בשבעה שלך, פגשתי שוב את המשפחה שלך רק שהפעם אתה לא הייתה שם.
כשחזרתי הביתה באותו יום חשבתי לעצמי "אני יכול להתמודד אם זה בקלות…" הרי העולם אילץ אותי להתמודד אם מות אבי כבר בגיל 14.
לא חשבתי שזה יהיה שונה וכל דקה שעברה מאז הבנתי יותר למה זה שונה.
גבריאל אולי אתה לא זוכר אבל אתה ישבת שם בשבעה של אבי וחייכת קלות כאילו יודע שהכול בסדר איתו שם.
נתת תקווה במט אחד, לא היית צריך שאפילו תפתח את הפה ותדבר.
ובכול זאות דיברת, הסברתה לי דברים שלא רציתי לשמוע מאף אחד מלבדך.
הסברתה לי את מהות הקדיש ביהדות למרות שבאמת לא רציתי לשמוע ולך גבריאל רק לך הקשבתי,כי אתה משום מה ידעת אתה. אתה היחיד שלא אמר "אולי זה יעזור מה אכפת לך תנסה…" אתה ידעת שזה יעזור.
קשה לי לחשוב עליך גבריאל כי כל פעם שאני חושב, אני ניזכר בחיוך הקטן בפניך כאילו אתה כבר יודע מה הולך לקרות.
כשכולנו מחפשים את התשובה לך כבר יש אותה.
לעולם לא אשכח את הפעם האחרונה שפגשתי אותך בתחנה המרכזית של ירושלים.
אחרי שכבר חיבקתי אותך לשלום והסתובבתי ללכת, אלוקים מין דחף אותי להסתובב בטענה "אדם עדיין לא גמרת את השיחה …" הסתובבתי וקראתי בשימך אתה כבר הייתה מוכן לזוז ולנסועה לישיבה האוטובוס כבר היה בתחנת האיסוף שלו.
וכל מה שהצלחתי להגיד היה "גבריאל, רק אל תמות לי." חייכת בשבילי כי ידעת שלא תחייך בשבילי יותר.
תודה על החיוך גבריאל.
אדם (חבר מבית ספר יסודי)
ידידיה פישמן, מכיתה ו' בבי"ס דביר עתניאל:
זכיתי ללמוד "בחברותא" עם גבריאל.
בתקופה האחרונה למדנו בגמרא את "אלו מציאות".
בכיתה אנו לומדים פרק זה בגמרא עם רש"י, ובלימוד עם גבריאל העמקנו עם התוספות, המפרשים והרמב"ם.
למדנו יחד גם נביא, את ספר שמואל.
גבריאל מאד אהב תנ"ך והיתה לו בקיאות מדהימה בתנ"ך, למשל: כשהיינו מגיעים לפסוק אז הוא היה יודע במהירות איפה יש פסוק דומה בתנ"ך וכל פעם נדהמתי מחדש.
אני רוצה לציין שגבריאל למד איתי בהתנדבות ונהניתי אתו מאד.
אני זוכר שלפני שבועיים סיפרתי לו על הירח, איך זה עובד וכו' – אז הוא שאל אותי אם יש לי ספרים על זה. הוא פשוט רצה ללמוד. אז ירדתי לקרוון ואחרי חצי שעה הבאתי לו ספר. הספר לא גדול אבל הוא מדריך ממש מצוין, בכתב ממש קטן ובאנגלית. הוא אמר לי: אני לא יודע אם אני אצליח. אני אשתדל. אני אנסה. אני לא יודע אם אני אגמור.
הוא פשוט רצה לדעת. הוא התחיל לפתוח וראה שם מפות של השמים והכוכבים, התחיל להסתכל ולאשר שזה באמת מה שרואים. הוא ראה שם תמונות של קבוצות של כוכבים והוא אמר שבאלוני הבשן אתה יכול לעצור באמצע הכביש – אין שם מכוניות בכל מקרה – לשכב על מכסה המנוע ולהסתכל לשמים. הוא התחיל להצביע על כל מיני כוכבים נופלים ואמר: ככה רואים.
גבריאל מתחילת הלימודים בישיבה נכנס ישר ללימוד כאילו זה לא מקום חדש, כאילו תמיד היה שם.
תמיד היה אכפת לו מהאחרים. היה שואל אותי "ציידיק, מה אתה לומד? איך אתה מרגיש? איך אתה עם הלימוד? (עם הגמרא, עם הסוגיה).
אחר כך עברתי לכיתה אחרת והיה ממש אכפת לו למה, למה לא היה לי טוב, ובמה יוכל לעזור. עזר לי מאד בתחילת הישיבה, עם ההרגשה, עשה לי ממש הרגשה טובה
חבר התקשר מרחובות. הוא שמע על גבריאל , על כמה שהוא למד ושאל אם לא היה שקט כזה, שלא שמעו אותו אמרתי לו שבדיוק להפך, שכמה שהוא למד כולם אהבו אותו, שתמיד מצא דקה לבוא ככה, מאחוריך לעשות לך מסאג' כזה, לשאול אם הכל בסדר.
הייתי לומד תנ"ך והוא היה בא ואומר: "בוא, אני אלמד איתך איזה פרק".
נדהמתי מהידע שלו, הייתי אומר "מלכים" היה מביא מקבילות מדברי הימים, אני רוצה לגמור כבר את הלכים והוא היה מסביר לי את כל הרקע, ומביא פרשנים…"
פעם אחת הצלחתי למשוך את גבריאל שיאכל אתי עוגיה בחדר. פעם אחת. וגם אז הוא היה בדרך לעלות לבית המדרש. לא הוצאתי אותו מבית המדרש.
אמרתי לו: בוא, תיכנס. נאכל ביחד. אז הוא הסכים.
בן-ישי: לא מזמן, בשיחת הטלפון האחרונה שדיברתי אתו, העברתי אליו עם אחד מהחבר'ה חצי שקל בשביל הקטע, תרומה לתלמיד בישיבה. אמרתי לו שמעכשיו אני אתמוך בו, כל חודש אני אביא לו חצי שקל. נהיה כמו זבולון ויששכר – אני אממן אותו והוא ילמד בשבילי. בשביל חצי שקל. הוא לא היה צריך יותר מזה.
גם אני פעם הצלחתי לשכנע אותו. הייתה לי עוגה. פשוט רק בגלל שהוא לא אכל ארוחת ערב, אז הוא הסכים לאכול חתיכה קטנה כזאת של עוגה.
כל יום שישי כשהיו חסרים תורנים, היה אומר "יאללה" לא היה מסנג'ר מישהו אחר, אלא היה מתחיל לפרוש מפות… פעם בא אליי לשמירה, לקח ממני את הנשק, אמר לי "לך תכין אוכל, תחזור, אני ארד". הוא פשוט לא דיבר, הוא עשה דברים.
הוא היה זורק את הזבל בתחילת השנה.
שאלתי אותו איך בישיבה, הוא אמר לי "כיף?" הבנתי שצריך לסחוט אותו, אז שאלתי איך החברים- העיניים שלו נדלקו והוא אמר " יש לי חברים מדהימים בשיעור שלי!"
פעם אחת דיברנו על זה שהוא לומד באונ' הפתוחה. אמרתי לו: " בשביל מה צריך את זה? לא מעניין אותי כל הדברים האלה"… הוא אמר לי שהוא לא רוצה להתפרנס מתורה. ושהרמב"ם אומר שלא לעשות את התורה קרדום לחפור בו. יש הרבה אנשים שאומרים את זה, וראיתי שהוא באמת הולך להיות ככה.
פעם אחת- הרב יעקב ע'דס גזכר על עצמו גלות של 7 שנים, עזב את המשחפה והילדים, חי בסיגופים עצומים, הוא באמת גאון עצום. הוא מגיע לפעמים לעתניאל והוא מעביר שיעורים של 4-5 שעות כל הלילה היה מעביר שיעורים בכל תחום תורני ממש. פעם אחת העביר שיעור בהלכות קידוש החודש לרמב"ם. אני למדתי רמב"ם יומי (עד שהתייאשתי) ובדיוק כשלמדתי עם גבריאל הוא העביר את השיעור. סיפרתי לגבריאל שכשלמדתי הלכות קידוש החודש זה היה ממש סינית בשבילי, כל הגלקסיות וכו' ממש מלמלתי את זה והמשכתי לא התעכבתי על זה ואמרתי לו :"אתה תלך לשיעור" הוא אמר לי בפשטות- אני הייתי ב"שוק"- "אם אתה רוצה יש לי סיכום על כל הלכות קידוש החודש". שמונה עשר פרקים …
כשרציתי לקנות תכלת היו רק ארבע זוגות ולא היה לי כסף. לא רציתי לבקש ממנו, הקדמתי ושאלתי אותו אם יש לו הרבה כסף, אני צריך די הרבה כסף- אז הוא אומר "כן, אם אתה רוצה, תיקח! " בדיוק היה לו, כי רצה לסיים רשיון נהיגה בבאר שבע. שאלתי: " אפשר 160 ₪ ?" אז הוא אמר "אה, זה הכל? חשבתי שאתה רוצה הרבה כסף!" הוא רצה להביא לי, אני לא יודע כמה, היו לו איזה 700 ₪ שם, מבחינתו הוא היה מוכן להביא לי את כל הכסף הזה- להלוות לי. הוא אמר לי :"זה בכיף, ממש כלום". אחרי שבוע החזרתי לו את זה.
הוא כל הזמן אמר לי כמה שאני יותר חכם ממנו, זה לא היה נכון.
כל פעם שהבאנו מקור תמיד הוא ידע מאיפה זה וגם כשלא ידע כשהוא פתח את התנ"ך ראיתי שכל התנ"ך שלו מסומן, אין דף שלא ראיתי בו סימונים. גם הגמרא שלו היתה ככה… כל שורה חשובה היה מסמן. אם היה לומד יותר בעומק היה כותב פירושים בצד.
כל שבת בצהריים הייתי הולך לישון והוא היה מעיר אותי.
אחרי ה"וותיקין" יש שיעור ואחרי זה יש ארוחת צהריים מהירה כזאת, למי שעייף.
הוא היה לומד עד אז, הוא היה עולה למעלה.
אני הייתי אוכל בסעודה המהירה והולך לישון. אז הייתי מבקש ממנו שיעיר אותי, כי הוא היה נשאר ער בצהריים. הייתי מבקש ממנו שיבוא למטה…
גם כשגבריאל היה הולך לישון זה היה מאחורה בכיתה. הוא היה אוסף ארבעה כיסאות והולך לישון. הוא היה אומר להם: תעירו אותי ב-12:00 לשיעור של הרב אריאל. אתה מסתכל על השעון ורואה שזה שלוש דקות לפני!
ככה הוא היה אוסף דקות של שינה פה ושם.
עופר חדד
היית פוגש אותי בחדר-האוכל בארוחת צהריים, ומאחר שידעת שרוב הלילה לא ישנתי, לא שאלת אותי שאלות שיגרמו לי להרגיש לא בנוח על שהברזתי לך, למרות שעשיתי את זה, והרבה, בפשטות שאלת אותי "איך אתה מרגיש?". הרבה אנשים שאלו אותי את השאלה הזו ביום-יום, אבל אתה לא שאלת סתם כדי לצאת ידי חובת הנחמדות, אלא באמת כדי לדעת איך אני מרגיש, ובמה תוכל לעזור, לשפר, ולהקל עלי.
בקשתי ממך שתוותר עלי, ידעתי שכל שעה שאתה מבזבז עלי (לא שהרגשת כך ח"ו), זו שעה שיכלה להיות שעת לימוד רבת כמות ואיכות.
אבל אתה לא הסכמת בשום אופן לעבור לחברותא אחרת באופן רשמי, אוי כמה ביקוש שהיה על "חוטר התותח", אבל אתה נתת לי את ההרגשה הזו של "אני מחכה לך, עד שתוכל…" וחיכית. יום רביעי שעבר, ישבנו יחד בבית מדרש עד קרוב ל2- בלילה, דברנו, צחקנו, ביטלתי אותך כהרגלי מהלימוד האדיר שלך, ואז הצעת לי שתשלים לי את החומר בלילה בגלל שאני גם ככה ער, וכך אני לפחות אוכל להנות מהשיעור הכללי, וארגיש יותר מחובר לשיעור ולישיבה, ואמרתי לך שאני לא מוכן לזה כי אני משלים את שעות השינה אחר-כך, אבל אתה קם לותיקין, והטפתי לך על כמה שאתה צריך לישון לפחות 5-6 שעות ביממה, ושאתה תפגע בבריאות שלך אם לא תישן מספיק, ואמרת לי שאתה קשוב לגוף שלך וכשהוא מבקש ממך לישון אתה ישן, וזה הדבר הכי בריא שיכול להיות… איך הגוף שלך יבקש לישון?! הראש שלך לא חשב במונחים גופניים, אנושיים, אתה היית גבוה, הרבה הרבה מעל זה.
המדהימה ביותר, היא העובדה שלמרות שהיית 100 רמות מעלי, ועוד צעיר ממני בשנתיים. מעולם לא נתת לי, או לכל אדם אחר שישב מולך, להרגיש ולו מעט מהפער האדיר שהיה בינך לבינינו.
כשהייתי בהלוויה שלך שמעתי שהקריאו את החברותא האחרונה שלך ואמרו שהייתה לך חברותא ב14:30- אבל הדבר הזה לא כל-כך מדוייק, אתה ואני יודעים שכל לילה בשעה אחת היית בא אלי למקום שלי ופשוט היינו יושבים יותר נכון אני הייתי יושב ואתה עמדת ועשית לי מסג' ככה כל יום בדרך-כלל דיברנו על פרשת שבוע ואני מצידי סתם רציתי לדבר איתך, אבל אתה תמיד הפנית את השיחות לפ"ש או לסוגיה בגמרא עיון או סתם לדברים אחרים שקשורים ללימוד. אני זוכר שאפילו בשבוע האחרון שעברתי קצת לשבת למעלה בעזרת נשים אז אמרתי לך בצחוק שתעלה כל יום ואתה לקחת את זה ברצינות ובאמת כל יום עלית ודיברנו ואפילו ביום שלישי אני זוכר שדיברנו על יום סיירות וכושר ואז היה מזרון לידינו והראית לי מה הצורה הכי טובה לעשות שכיבות סמיכה וכפיפות בטן.
נזכרתי גם שביום רביעי כשדיברנו על פ"ש אז הגענו איך שהוא לזה שאמרת לי שאני חייב לראת את הסרט "נסיך מצרים" ואתה אמרת שלמדת ממנו הרבה דברים.
195
באחת הפעמים שהייתי בשבעה דיברנו עם חיים והוא ביקש שנכתוב זכרונות ונביא לכם. אני חשבתי דווקא לנסות לכתוב "חיים" כפשוטו, שזה בעצם גם זכרונות וגם רגשות כאחד, בעצם דבר שלם. גבריאל בשבילי הוא לא סתם זכרון אפור, גבריאל כמו כל אדם אחר "חי", מחייך, אוהב, יודע להתווכח ולהשתולל, להריץ צחוקים, להקשיב ולהבין. פשוט "חי" ולא סתם זכרון אלא לכל זכרון מתלווה אין סוף רגש, אהבה, צחוק, חיוך ולפעמים גם איזה מוסר השכל, בקיצור "חיים", ולא סתם זיכרון יבש ומנותק מהחיים. ולכן אולי בחלק מהזכרונות צריך לחפש איפה הפואנטה, אבל פשוט "חיים" מתחילים ומסתיימים בדברים הקטנים, בחיוך של הבוקר או במבצע המשותף להעיר את אחיקם כל בוקר, פשוט דברים קטנים שטעונים בהרבה רגש ו"חיים".
בהלוויה ובהספדים הרבה אנשים שהספידו דימו את גבריאל "למלאך" אני אף פעם לא חשבתי ככה כי בשבילי הוא היה פשוט "חוטר", שמריץ צחוקים בארוחת-ערב או שמנסה נואשות לגרום לי להבין את הגמרא (כי רק להסביר, לא תמיד היה כל-כך מועיל, כי בדרך כלל ההסבר נפל על אוזניים חתומות) בזמן שלמדנו פעמיים בשבוע אחרי ארוחת ערב. "חוטר" שתמיד נמצא לעשות הכל, ולא לעשות ברעש כמו שאני ועוד הרבה חבר'ה יודעים לעשות אלא לעשות בשקט בלי שיותר מדי אנשים ירגישו.
גבריאל תמיד נראה לי איזה מיתוס כזה אדם רציני כמעט אף פעם לא הרגשתי שיש ביני לבין גבריאל פער של כמעט שנתיים הרגשתי באמת שווה אליו פחות או יותר, אף פעם לא יצא לי כביכול להתבונן על גבריאל ביחס למישהו אחר, דהיינו כל הדברים הענקיים שהוא עשה כמו למשל ותיקין זה לא היה נראה לי כמו משהו מיוחד כי מבחינתי זה היה פשוט שזה הוא, "הרי זה ברור שגבריאל קם לותיקין כל בוקר". בערך שבוע לפני הרצח אורי הכהן הגיע אלינו לישיבה ושאלתי אותו מה שלום בועז וחוטר, הוא סיפר שבועז כמו תמיד מרוצה מהחיים, ועל חוטר הוא סיפר שהוא קם כל בוקר לותיקין והולך לישון בשתיים. ברור שמצד אחד הוקסמתי אבל מצד שני זה כל כך פשוט בשבילי שזה ככה כל כך פשוט לי שזה הוא. "הרי ברור שגבריאל יושב ולומד עד שתיים וממשיך לקום ותיקין" זה היה כל כך ברור שהדברים הענקיים האלו זה היה הוא, ואף פעם לא הרגשתי קטן לידו ברור לי שהוא היה נמצא ב"חבר'ה" ונמצא בצחוקים, הרב מורג הזכיר את זה בהספד שלו ומאוד הזדהתי עם מה שהרב אמר שבאמת אף פעם לא הרגשנו שום התנשאות הוא פשוט היה ב"חבר'ה" כמו כל אחד אחר, הוא תמיד שמח לעשות לנו מסאז' ולדחוף את האצבעות הענקיות שלו עמוק לתוך העצמות. או כשהיינו רצים הוא תמיד טען שאנחנו חבורת "רבצנים" ושנתחיל להזיז את עצמנו אנחנו תמיד רצינו להתייאש ולהפסיק והוא טען שעדיין לא התחלנו. תמיד הוא שמח לעזור במתמטיקה למרות שחלק גדול מההסבר נשמע לי כמו איזה סינית מדוברת לפעמים הוא היה מביא דובדבנים מהגולן ואנחנו היינו שמחים לטחון אותם. והוא תמיד דאג שנשמור לכולם שחס ושלום שלא יהיה מישהו שרוצה ולא קיבל.
פעם, לפני שבועיים, כשלרב שלי נולדה בת, לא היה שיעור אחרון אז נכנסתי לשיעור של הרב נריה. הוא לימד שתי תוספות שאנחנו לא למדנו. זה פשוט חרפן אותי. כולם השתגעו שם בשיעור, ורק גבריאל ישב כזה רגוע בצד, כאילו הכל ברור לו, כאילו: בסדר, שיתווכחו.
הרבה פעמים הרב נריה היה אומר: גבריאל, אתה מאשר?
אם גבריאל מאשר, זה בסדר.
חיליק
ההיכרות שלנו התחילה ממש בתחילת זמן חורף, במטווחי ירי באום אל דראג'. היינו באותו צד של המטוחים (אבל לא אצל אותו מדריך) אחרי המטווח הראשון אתה קלעת 6/6 ואני לא פגעתי באף מטרה… אמרתי לך כל הכבוד על הקליעות וסיפרתי לך שאני לא יכול לעצום רק את עין שמאל ואולי בגלל זה לא פגעתי, אתה הסתלבטת עליי אבל לא על-מנת לפגוע – צחוקים שבין חברים, צחקתי איתך. אתה משכת את הכיפה הגדולה שהיתה לי על הראש וסידרת אותה בצורה שבה עין שמאל שלי תכוסה ועין ימין פקוחה אחרי המטווח השני שבו שמתי רטייה על העין אתה באת והתעניינת אם זה עזר לי וכמה פגעתי. ככה עבר כל היום של המטווחים…
היה לנו כבר מנהג קבוע – כל בוקר כשאתה מסיים את הלימוד שלך לאחר ותיקין ואני באמצע התפילה הרגילה (בסביבות "שמע ישראל") היית עובר דרך המקום שלי (6 מקומות שמאלה משלך) ושם את הידיים שלך על הכתפיים שלי, מעסה אותם, {שאני אדע שאתה שם וככה היינו מתחילים את היום. כשנסעתי היום לנחם את המשפחות שלך ושל צביקה, דיברתי עם אבי זיידרמן והוא שאל אותי אם עשית לי פעם מסג', מסתבר שהיית מפורסם בכך – "המסג'ים המפורסמים של גבריאל" – הוא אמר לי "כשהייתי צריך משהו, אפילו הקטן ביותר או טובה מסוימת תמיד היית מוכן לעזור} לא שמעתי ממך אף פעם את המילה "לא" בתור תשובה לבקשה שלי זו או אחרת.
שעור של הרב נריה בשבעה
ראש הישיבה, הרב רא"ם, דיבר על לימודים, על מסיביות. אין עכשיו הרבה חגים, זה זמן עכשיו שנכנסים. אני דיברתי על יראת שמים, חבורות של יראת שמים. מעבר ללימוד באינטנסיביות – להקים חבורות של יראת שמים, שניים-שלושה אנשים שמרימים פרויקט לבית המדרש. בא אליי אתמול תלמיד באמצע ההלוויה, בסוף ההלוויה ואמר לי: שמע, אני לקחתי מגבריאל, מהחבורות האלה, חבורה שרוצה נבואה. חבורה שרוצה לתקן דברים בישיבה. עכשיו אני לבד, מה אני עושה?
זה "מסילת ישרים". שאיפה תמידית. כל כך מתאים הדבר הזה. הראיתי את זה לכמה ר"מים ואמרתי להם שהלוואי שהר"מים היו לוקחים כאלה דברים לקרוא.
יש כאן את כל המגוון של החיים. גם בסדר יום שלו יש מגוון של החיים. זה תלמיד חכם שמחובר לארץ ישראל בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים, קודש וחול. הכל. המשך
