הרב נריה מנצור בשיבעה

ראש הישיבה, הרב רא"ם, דיבר על לימודים, על מסיביות. אין עכשיו הרבה חגים, זה זמן עכשיו שנכנסים. אני דיברתי על יראת שמים, חבורות של יראת שמים. מעבר ללימוד באינטנסיביות – להקים חבורות של יראת שמים, שניים-שלושה אנשים שמרימים פרוייקט לבית המדרש. בא אליי אתמול תלמיד באמצע ההלוויה, בסוף ההלוויה ואמר לי: שמע, אני לקחתי מגבריאל, מהחבורות האלה, חבורה שרוצה נבואה. חבורה שרוצה לתקן דברים בישיבה. עכשיו אני לבד, מה אני עושה?

זה "מסילת ישרים". שאיפה תמידית. כל כך מתאים הדבר הזה. הראיתי את זה לכמה ר"מים ואמרתי להם שהלוואי שהר"מים היו לוקחים כאלה דברים לקרוא.

יש כאן את כל המגוון של החיים. גם בסדר יום שלו יש מגוון של החיים. זה תלמיד חכם שמחובר לארץ ישראל בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים, קודש וחול. הכל.

העברתי לפני כמה שבועות שיעור על קודש וחול, היחס בין קודש לחול. כמה התעניינות הייתה לו! המהר"ל מאריך מאוד ב"תפארת ישראל" על קודש וחול, לברר את היחס בין קודש וחול, לדעת שמי שלא לומד חכמת החול, מתעסק רק בפרצוף העליון, אבל כל החכמה התחתונה של הקב"ה היא לא נמצאת בו.

דיברתי על התביעה הזאת ללמוד את הכל: פיזיקה, מתימטיקה, ביולוגיה, רפואה. יש סדר, כמובן. תלמיד חכם חייב להקיף את הכל, את כל השכבות. דיברתי על איך אדם מתקדם מתוך התורה, איך הוא יוצא מתוך היראה. זה תלוי בנשמות, זה תלוי במצבי הרוח, זה תלוי בזמן שאתה נמצא.

כמה התעניינות! אחרי השיעור הוא נשאר ושאל. אחרי זה, כשהבנתי שהוא לומד באוניברסיטה הפתוחה, אני עכשיו מבין… לא ידעתי. הוא היה 100% תורה. את האוניברסיטה הפתוחה הוא למד בשירותים.

הוא כמו הרמב"ם. הוא חיקה את הרמב"ם.

היה בחנוכה כינוס. ביקשתי שכל אחד יכין משהו על הסביבון. הייתה לו חצי שעה של דרשה על הסביבון. הוא חילק דפי מקורות לכולם.

אמרתי היום לאחד הר"מים: כשאתה מכין שיעורים באמונה, יש איזה שורש רוחני. שיעור באמונה זה שורש רוחני. אתה יודע שלא כולם תופסים את השורש, אתה יודע שיש איזה שניים-שלושה תלמידים שלוקחים את הנקודה הפנימית של השיעור. אצל גבריאל זה היה היסוד. זה לא יאומן איזה עיניים היו לו בשיעורים, לראות את החכמה העמוקה שלו. זה לא בקיאות, שאדם לומד את הכל. זו עוצמה, זו חדירה פנימה.

אני יכול להגיד לכם שהדבר האחרון שלמדנו אתו זה היה מלחמות ה' של הרמב"ם. טקסט מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. סוגיה מסובכת. העברתי שיעור על הנושא. השיעור היה מאוד קשה. שאלתי את האנשים: אני יודע שאתם לא מחוברים. אתם רוצים עוד יום או שאין לכם כוח? גבריאל בא אליי אחרי זה ואמר: איך אפשר להמשיך הלאה כשאת הרמב"ם אנחנו לא יודעים. אני מבקש לעצור את הכל, ואנחנו נשב עליו ונלמד אותו עד שנבין כל מילה בו.

כמו שאמרתי בהלוויה, זה מלאך. זו אישיות שצריך הרבה הרבה זמן ללמוד אותה. ללמוד ממנה. יש לה צוואה.

המשפט שקראתי אתמול הרג אותי, הצוואה הזאת של החיים – להמשיך לחיות ולשמוח בחיים המעטים שיש לו. זה לא יאומן.

הוא כתב את זה בפירוש ביחזקאל ז'. הוא כתב פירוש על דרך הגאולה, במחשב. אחד המשפטים… קראתי את זה ולא ידעתי איפה לשים את עצמי. בלילה שעזבתי אתכם ונסעתי לחיספין, ישבתי כל הלילה על המחשב לחשוב על המלאך הזה. אותה שבת הייתה סחופה וטרופה, מדבר לדבר אתה רץ. במוצאי שבת היה זמן שקט לשבת ולחשוב.

אחרי שכולם יאכלו אני רוצה לומר כמה דברים חשובים ממש… אני רואה פה סיעתא דשמיא, דברים שקרו בתקופה האחרונה שהגענו למצבים באמונה, בשיעורי אמונה, שחשוב מאוד שהציבור ידע את זה. יש דברים שכתובים באש שחייבים לומר אותם.

השיעור שלנו עם המלאך עבר במשך השנה מסלול שהוא המוח של כל מה שאנו עושים בישיבה, שזה השיעור ביום שלישי בלילה, באמונה, שהתחיל בתחילת שנה באמונה – בירור יסוד האמונה – עבר דרך תשובה, המשיך לתורה – ביאור מהי התורה, מהו לימוד התורה, כל מקצועות התורה, המשיך לקודש וחול – היחס בין קודש וחול, התקדם הלאה ליראה – יראת שמים שזה דבר נמוך ויראת ה' ויראת חטא שזה דבר גבוה, לבירורים האלה.

השיעור האחרון ביראה היה בשבוע שעבר ביום שלישי, השבוע – מחר בלילה בע"ה, צריך להיות שיעור על אהבה. הצד השני של המטבע של יראה. אבל קיבלנו את השיעור הזה בשבת קודש. שיעור באהבה קיבלנו בשבת קודש.

כשאני מסתכל על תלמידים אני רואה בכל תלמיד ספר. אני מתכוון, שכל תלמיד מייצג בעולם שלנו שורש שנמצא עמוק עמוק. יש אחד שתופס ספר כזה, יש אחד שתופס ספר כזה. התחושה האישית שלי, כשאני מסתכל על המלאך שלנו, גבריאל, הוא ספר "מסילת ישרים". מי שמכיר את הספר, זה ספר שרוצה נבואה. זה ספר שנכתב על ידי רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל הקדוש, שבגיל 20 נתגלה לו אליהו הנביא, ואת כל כתביו כתב עד גיל 24 ! עד שחכמי איטליה גזרו עליו שיותר לא יכתוב כיוון שהוא מגלה סודות רזי דרזים, וזה מסוכן מאוד מה שהוא עושה. הוא התאמץ הרבה והוציא את הספר היקר הזה "מסילת ישרים" – ספר על דרך הנגלה שמתחיל בחובת ה', תורת האדם ועולמו על פי הברייתא של רבי פנחס בן יאיר, שתורה מביאה לידי זהירות, זריזות, נקיות וכו' עד שמגיעים למדרגה העליונה, שזה פחד אלוקים לקרוא אותה – והיא מידת הקדושה. ה"מסילת ישרים" אומר שזו הנבואה.

וידוע שהמלאך שלנו, גבריאל, רצה להקים בתוך הישיבה בית-ספר לנבואה. כשאני מסתכל על גבריאל אני רואה את הרמח"ל. אני רואה את הרמח"ל שממנו נשאבה כל תורת החסידות. אני רואה את הרמח"ל שממנו נשאבה תורת הרב קוק. אני רואה את הרמח"ל שהוא אב בניין לעולם הגאולה שמתגלגל והולך לפנינו, וצריך לדבר עליו ולפתח אותו הרבה.

אבל אני מבקש עכשיו לראות ברמח"ל וב"מסילת ישרים" את המלאך גבריאל. וזה דרך השיעור באמונה שלמדנו בשבת, שיעור באהבה.

מי שמכיר את ה"מסילת ישרים" יודע שה"מסילת ישרים" מחולקת לשני חלקים: החלק הראשון, עד מידת החסידות, זה החלק הנגלה. מן הסתם הרמח"ל כתב לחכמי איטליה את החלק הזה כדי שיעזבו אותו לנפשו, ואחרי שהם ראו בתחילת הספר שזה על דרך הנגלה, הם לא המשיכו לקרוא. וממידת החסידות ואילך זה כבר עולמות פנימיים, סודי סודות שטמונים כאן בספר עד שמגיעים לנבואה.

אנו חושבים שגם המלאך שלנו היה כזה, שהסתיר את עצמו הרבה. מי שמסתכל עליו לא רואה מהר את עולמו הפנימי. צריך לעמוד ולהפוך בה. הפוך בה והפוך בה דכולי בה. זה לא פשוט ללמוד צדיק כזה. "איסתרא בלגינה קיש קיש קריא", ומי שהוא ההפך מזה, מי שהוא צדיק עליון, צריך לעמול הרבה כדי לדעת מה הוא אומר.

כאן בביאור חלקי החסידות הרמח"ל אומר שאחד החלקים של החסידות זה אהבה. אהבה. הוא מדבר על האהבה, וענפיה הם שלושה: השמחה, הדבקות והקנאה. ועניין האהבה הוא שיהיה אדם חושק ומתאווה ממש אל קרבתו יתברך, ורודף אחר קדושתו כאשר ירדוף איש אחר דבר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך, מדבר בתהילותיו והעסק בדברי תורתו ואלהותו יתברך – שעשוע ועונג ממש, כמי שאוהב את אשת נעוריו ובנו יחידו אהבה חזקה אשר אפילו הדיבור בה יהיה לו לנחת ותענוג. וכעניין הכתוב: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד".

זה לא יאומן כמה המלאך שלנו היה כזה. כמה הוא חשק והתאווה! כמה הוא רדף אחרי הקדושה! עוד ועוד, ולא ראה שום חובה, הכל היה בזכות. הכל היה באור. הכל היה עבודה מאהבה.

ודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמיתית לא יניח עבודתו לשום טעם שבעולם, אם לא יהיה אנוס ממש. לא יצטרך ריצוי ופיתוי לעבודה, אלא אדרבא לבו יסער וירצה הוא אליה אם לא יהיה עיכוב גדול שימנעהו.

זה גבריאל המלאך שלנו. לא צריך שום ריצוי ופיתוי לעבודה. עבודה מהבוקר עד הלילה באהבה, בשמחה, בעוצמה כזו רוחנית שצריך לשבת על כנפיו לנסוק אתו.

הנה זו המידה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון, וכמאמר דוד המלך, עליו השלום: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים", "צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי מתי יבוא ואראה פניך אלוקים"

ואומר: "נכספה וגם כלתה נפשי אל חצרות ה'", "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי".

זה לא יאומן. זה בית-הספר לנבואה שהמלאך רצה להקים בישיבתנו. זה אדם שלא מסתכל על ה"שולחן ערוך" כחובות, כדתיות, כאיזה דבר של חוב כפוי, שאין ברירה וחייבים לעשות – אלא זו עוצמה רוחנית, אמונה, איש אמונה גדול. כל זה מתוקף התשוקה, שהמשתוקק לו יתברך.

וכעניין מה שאמר הנביא: "לשמך ולזכרך תאוות נפש"

ואומר: "נפשי…

ודוד עצמו אמר: "אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך".

המלאך היה לומד לילה ויום.

והעונג והשעשוע שהיו לו כדי דברו בו ובשבחיו יתברך שמו, ואמר: "ואשתעשע במצוותיך אשר אהבתי". הוא אמר גם: "עדותיך שעשועי".

וראה זאת ודאי שאהבה זו צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו שיאהב את הבורא יתברך על שמיטיב עמו ומעשירו ומצליח אותו, אלא כאהבת הבן לאביו, שהיא אהבה טבעית ממש, שטבעו מכריחו.

אני רוצה לומר לכם שאין לי שום ספק בדבר, חז"ל לימדו אותנו שאם אין קמח אין תורה, והכוונה כאן היא לדרך ארץ קדמה לתורה, למידות הטרומיות שגבריאל למד בבית, אצל המשפחה. אהבה עזה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ובין הורים לבניהם – זה היסוד לאהבת ה'.

הרמב"ם שכותב את הדברים האלה, באהבת ה' לא לחינם דיבר על אהבת איש את אשתו. משפחה שנותנת כוח של אהבה, אז האהבה יכולה להתפתח לאהבת ה'. זה לא דבר פשוט. זה דבר שצריך ללמוד אותו.

לי היה שיעור גדול מאוד במוצאי שבת, אני רוצה לומר לכם, שיעור גדול של אהבה ודבקות. שיעור באהבה.


על האדם להשיב לעצמו שתי תשובות. אני חושב ששתי התשובות יכולות לעזור לנו הרבה. איך אפשר לאהוב? איך אפשר להתגבר?

אמרנו שאהבה זו שמחה. איך אפשר להתגבר על הצער העצוב והנורא? על הבכי והנהי שיש לנו? איך אפשר להתגבר על זה ולראות בעולם של נחמה?

אומר הרמח"ל שני דברים:

האחת מהן שווה לכל נפש, אלינו, והשנייה לחכמים בעלי דעה עמוקה, המלאך גבריאל.

האחת היא כל מן דעבדין מן שמיא לטב. הגמרא מספרת בברכות על רבי עקיבא שהלך להתארח באותה עיר של קמצנים שלא רצו לארחו. היה לו תרנגול, חמור ונר. הוא ישב שם בשדה בחושך. "גם כי אשב בחושך". בא אריה טרף את החמור, בא חתול טרף את התרנגול, באה רוח וכיבתה את הנר. הוא ישב שם בדד ואמר: כל מן דעביד רחמנא – לטב עביד. אחרי זה ראו שהגיס הרומי בא והרג שם בתוך העיר, ורבי עקיבא ניצל. כל שורש תורה שבעל פה ניצל בגלל המעשה שקרה.

אנחנו רואים שכל מאי דעביד מן שמיא – לטב. אפילו הצער והדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו אלא טובה אמיתית, וכי משל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפצע כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות – שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה אינו אלא רחמנות באמת לטיבו באחריתו. ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה אלא, אדרבא, יוסיף לאהבה אותו.

כן הדבר הזה שיחשוב האדם שכל מה שהקב"ה עושה עמו – לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו ובין שיהיה בממונו. ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין – ודאי זה טובתו הוא. ולא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער, אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד. זוהי נחמה לאנשים פשוטים כמונו שיודעים שלמרות שעברנו ניתוח לב פתוח… הקב"ה מנתח אותנו בלב. זה לא יאומן, ארבעה צדיקים כאלה, זה לא דבר פשוט. ניתוח לב פתוח! אנחנו מוטלים על המיטה כואבים, לא מבינים, רואים את החורבן הנורא הזה, את הצער הגדול. זה כואב מאוד. זה כואב מאוד. וצריך לכאוב וצריך לבכות וצריך להתאבל כי אנחנו נשארנו לבד. המלאכים עזבו אותנו. אבל צריך לדעת שהרופא הגדול זה הקב"ה, זה שעשה את הניתוח זה הקב"ה, אני אומר לכם – אין שום נחמה אחרת. לא יהיה טוב, לא היה טוב, הכל נורא ואיום, לולא דבר אחד: שמי שעושה מה שעושה בעולמו יודע מה הוא עושה. אנחנו סומכים עליו. זה הקב"ה, המנתח והרופא הגדול. אנחנו אוהבים אותו. אנחנו מתחזקים. אנו יודעים שהניתוח שהוא עושה לנו זה לטובתנו. אנחנו לא רואים, אבל בסוף ייצא טוב. אין לנו ספק בזה. אנחנו נראה את זה, כמו שאמר רבי עקיבא לתלמידיו: כל מאי דעביד רחמנא – לטב עביד. וצריך ללמוד את זה וצריך לראות את זה.

הרב כותב, במאורעות שקרו לאחר מלחמת העולם הראשונה, שאם אנו מסתכלים אחורה אנחנו רואים שמכל הקבורות והשתילות באדמה, העפר והאפר, יצאו צמחים גדולים. ואמרתי כבר, ואני חוזר ואומר, שפרח שותלים נמוך. מספיק לזרוע סנטימטר ויוצא פרח. אבל עץ שתול על פלגי מים – צריך לחפור הרבה. לזרוע שם דבר חזק מאוד.

וזה מה שאנחנו רואים, שצדיקים כאלה, בזמן שעוסקים בצרכי ציבור באמונה – עבודת התורנות בישיבה – בשמחה ובמאור פנים בקבלת פני האורחים בבית-המדרש של עתניאל, זה לא דבר פשוט. זריעות פנימיות שייצאו מהן עצים פורחים כתמר, אין לי שום ספק בזה. אנחנו לא רואים את זה, ואסור לדמות שאנחנו רואים את זה, אבל אם נתסכל בעבר נראה שמכל זריעה… אפילו אחרי השואה הנוראה ראינו שיצאו זרעים גדולים. ככל שההרס יותר גדול ככה הצמיחה שלאחריו היא גדולה יותר. אנחנו מאמינים בזה. אנחנו יודעים את זה. אנחנו לא רואים את זה ואסור לדמות שאנחנו רואים את זה, ולכן צריך לבכות ולהתאבל. אנחנו לא כמו רבי עקיבא ששוחקים למראה השועלים שיוצאים מבית קודשי הקודשים. אבל אנחנו יודעים את זה ואומרים: "עקיבא ניחמתנו. עקיבא ניחמתנו". זה אנחנו. אבל יש כאן דבר גדול יותר. יש כאן דבר שהוא שייך לנבואה. יש כאן דבר ששייך לרבי עקיבא ולנחום איש גם זו.

נחום איש גם זו היה רבו של רבי עקיבא במשך 22 שנים. הוא כותב מעשה שקרה לו כשהלך בדרך עם שלושה חמורים והוא ראה עני שביקש ממנו אוכל. הוא אמר לו: תכף אחזור. כשהוא חזר הוא ראה שהעני מת ברעב. נחום איש גם זו הלך לביתו ואמר: ידיי אלה שלא נתנו – יתקטעו. רגליי אלה שלא הלכו מהר לתת – ישתברו. ולא נחה דעתו, הוא קילל את עצמו, עד שכל גופו היה מלא שחין. עיניים אלה שלא ראו – יסתמאו. הוא נהיה עיוור. וכך היה שוכב במיטה בתוך ספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. זה נחום איש גם זו.

באו תלמידים לבקרו ואמרו לו: רבנו, אוי לנו שראינוך בכך.

אמר להם: אשרי שראיתם אותי בכך. שאלמלא כך לא היה בי כך.

לולא הכאב הנורא, הצער הנורא, הייסורים הגדולים האלה שאתם רואים – לא הייתי נחום איש גם זו.

בירושלמי שקלים מובא שרבי עקיבא בא לבקרו ואמר לו: אוי לי, רבי, שראיתיך בכך. נחום איש גם זו אמר לו משפט אחר ממה שאמר לתלמידים.

הוא אמר לו: אוי לי שאני לא רואה אותך בכך. אתה, רבי עקיבא, אוי לי שאיני רואה אותך בכך.

רבי עקיבא קפץ בתור תלמיד ושאל אותו: וכי אתה מקללני?!

אמר לו: חביבין ייסורים.

והנבואה הזו של נחום איש גם זו התממשה במותו של רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, והגוף שלו היה מעין הגוף של נחום איש גם זו שהיה מוכה שחין.

וככה אומר ה"מסילת ישרים":

זה בעלי הדעה האמיתית. אך בעלי הדעה האמיתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם כוונת עצמם כלל, אלא כל תפילתם להגדיל את כבוד שמו יתברך ולעשות נחת רוח לקונם. וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו עם יותר כוח להעבירם – הנה יאמץ ליבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר כדי להראות תוקפו בניצחונה.

זה צדיקים עליונים שמחפשים את הייסורים. זה לא אנחנו. אסור לנו לדבר ככה. צדיקים עליונים כמו המלאכים שהיו בתוכנו, שאין לי ספק שהקב"ה בחר בהם כי ראה אותם כצדיקים שזקוקים לו עכשיו בגן הזה העליון. והצדיקים האלה הראו את תוקף הגבורה, הראו את אהבתם לה'. מתוך החורבן הנורא הזה אנו רואים כמה אהבה יוצאת. אנחנו למדים מזה. זה בא ללמד אותנו.

והמובן זה העניין בכל אוהב בשר ודם שישמח כשיזדמן לו מה שיוכל להראות בו את אשר הוא אוהב, עד היכן מגיע עוצם אהבתו. זה ברור שזה כך, שאמא ואבא אוהבים את הבן שלהם, ורוצים להראות לו כמה יותר הם נותנים. וכל מה שחסר להם, זה בעצם לא חסר, כי זה ניתן לבן שלהם.

זה כמו משה רבנו שכל מה שהוא חלק מחכמתו – זה כמו נר שמעביר לנר, שלא חסר מאומה. ככה זה המלאך גבריאל שלנו, שכל מה שעשה מסביבו זה כמשה רבנו, כרבי עקיבא, זה היה באהבה עליונה כזו שראו כולם שככל שהדבר יותר קשה – ככה גבריאל אוהב את זה: חברותות קשות, שעות לימוד קשות, לימוד תורה קשה. כמה שיותר קשה – יותר טוב. כי הקושי, לגיבורים האלה, מראה את תוקף האהבה.

ומבאר את נושא האהבה – הם השלושה שזכרתי: הדבקות, השמחה והקנאה. הדבקות, הוא שיהא ליבו של האדם מתדבק כל כך בשמו יתברך עד שכבר יסור מלפנות ומלהשגיח על שום דבר מזולתו. שבא עליו המשל מדברי שלמה: איילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת ואהבתה תשגה תמיד.

ובגמרא אמרו ז"ל: אמרו עליו על רבי אלעזר היושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי … מוטל בשוק העליון של ציפורי.

תכלית המידה הזו היא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה. לפחות בשעת עבודה, אם אוהב הוא את בוראו, ודאי שיהיה לו הדבקות הזה.

ובירושלמי אמרו: רבי חנינא בן דוסא היה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק תפילתו. אמרו לו תלמידיו: ולא הרגשת?! אמר להם: יבוא עליי מתוך שליבי היה מתכוון בתפילה לא הרגשתי.

ועל הדבקות הוזהרנו בתורה פעמים רבות: לאהבה את ה' אלוקיך וגו' ולדבקה בו, ובו תדבק, ובו תדבקון.

זוהי הדבקות – שאדם שיש לו מטרה מול עיניו, כל הקשיים נעשים עליו טפלים. הוא לא מרגיש. הוא לא מרגיש שהוא עייף, הוא לא מרגיש שהוא רעב, הוא לא מרגיש שהוא עושה מעשים מלאכיים – כי הוא דבק. הדבקות הזו גורמת לאדם להיות אלוקי, מלאכי.

וגבריאל, שאף אחד לא הבין איך הוא ישן כל כך מעט, שאף אחד לא הבין איך הוא אוכל כל כך מעט, איך כל צרכי העולם הזה נהיים לו בסיעתא דשמיא כזאת, הכל מסתדר. הוא לא מחפש שום דבר ולא רודף אחרי שום דבר. הכל מסתדר. איפה שאתה נמצא אתה מסתדר. מה שמשנה זה לאיפה הולכים. בית-ספר לנבואה, מידת הקדושה של "מסילת ישרים" – זה מה שעמד נגד עיניו.

הדבר השני זו השמחה, שקשה לי לדבר עליה. השני הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה. ומה שדוד מזהיר ואומר: "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה".

ואומר: "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה".

ואמרו רבותינו ז"ל: אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה.

ועל הפסוק שזכרנו למעלה – "עבדו את ה' בשמחה" אמרו במדרש: … כשתהיה עומד להתפלל יהיה לבך שמח עליך, כשאתה מתפלל לאלוקים. כי זאת היא השמחה האמיתית. שיהיה ליבו של אדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני ה' יתברך ולעסוק בתורתו ומצוותיו, שהם השלמות האמיתית והעיקר הנצחי.

ואמר שלמה המלך עליו השלום במשל החכמה: משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך. המלך הביא את המלאך חדריו.

איזו שמחה. איזו שמחה. אני רואה אדם שכל דבר עשה בשמחה. לא עבודת עבד כפוי, אלא כל דבר במאור פנים. כל דבר באהבה. כל דבר בחיבוק. דברים שקונים במשך שנים, בבית שהוא מלא אהבה ומידות. אנחנו למדים מזה. אנחנו רואים את זה ולומדים מזה. זה לא דברים פשוטים. התורה לא נבנית ביום אחד. האהבה והחסידות לא נבנים ביום אחד. וזה פרט לפרט… פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ואנחנו למדים את החשבון הגדול הזה, עם כל הקושי שלו.

אבל הוא כותב כאן: כי כל מה שזוכה אדם להיכנס יותר לפנים בחדרי גדולתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה ולבו שש בקרבו. צריך להתקרב פנימה ולשמוח יותר. המלאך שלנו עלה בסערה השמימה, כלומר, הוא רצה להגיע למקום של עוז וחדווה במקורו. הוא רצה לעזוב את העולם הזה, שכתוב עליו במסתרין תבכה נפשי. מפני גאוותן של ישראל …

העולם הזה שכל דבר מצביעים "זה, זה" ובאמת אין כלום. כל מה שיש כאן זה לעולם הבא והולך בנו. והמלאך עלה לעולם העליון לעבוד עבודה בשמחה לפני בוראו. אנו צריכים לדעת שזה לא מלאך שעזב ואיננו. זה מלאך שעלה לעולם העליון אבל הוא נמצא אתנו. הוא נמצא אתנו בחלק הנשמתי שלנו. הנשמה שלנו מתחזקת, היא רצה קדימה, היא ממשיכה לעבוד, היא ממשיכה להיטהר, היא ממשיכה להיגאל. כל המאורעות שאנו רואים לפנינו זה רק בנפש וברוח של כנסת ישראל, רק בפצפוצי האורה שניתכים מטה, אבל למעלה – מקור האור ממשיך להתגדל. וזה לא דברים שהם למעלה למעלה עד שאין לנו שום קשר אתם, אלא זה נשמת חיינו. נשמתנו מתחזקת. מתוך הייסורים הנוראים האלה של ייסורי משיח או משיח נגלה לנו, נגלה לנו בנשמתנו. אנחנו לא מרגישים ובחוץ אנחנו בוכים. אנחנו צריכים לבכות! אבל בפנים יש שמחה נוספה, וקשה לומר את זה אבל צריך לדעת שכיוון שהקב"ה מנתח אותנו הניתוח אינו פשוט. זה לא ניתוח של צער בלבד, אלא ניתוח שבתוכו יש גרעין של שמחה, גרעין של התקדמות. יש לנו כאן צער שאסור לנו להישאר איפה שאנחנו.

כמו שקראתי את הצו של גבריאל, שכתב ביחזקאל פרק ז' בפירוש שלו: שאלה שנשארים בחיים צריכים לשמוח. זה לא יאומן איך הוא כתב את זה. ואנחנו צריכים לשמוח לא למראה חוץ, אלא כמו אמו של דוד שהייתה עצמה מבחוץ ושמחה מבפנים. אנחנו בוכים כלפי חוץ, מתאבלים על ירושלים כלפי חוץ אבל זוכים ורואים בישועתה כלפי פנים. אנחנו צריכים אמונה גדולה בימים האלה כי זה קורה בשעות הקשות האלה, יש בתוכם אהבה רצופה, אהבה מאוד גדולה, כשהדוד פונה אל הראיה ומתגלה בנו, בבית המדרש בעתניאל, בכפר אדומים, באלוני הבשן, במשפחה. ככל שזה יותר קרוב אז האהבה הזאת יותר נמצאת. וצריך להכיר את האהבה הזאת, ללמוד אותה. זה לא דבר פשוט.

יש כאן דבר, אני הזדעזעתי כשקראתי אותו, וזה סוף תיאור חלקי החסידות. אני מבקש מהקב"ה שהדברים שאנו קוראים עכשיו, יקרו. אני מבקש מהמלאך שנמצא אתנו שישמע לרמח"ל, שאני הקטן רואה בו בבואה בבבואה, להשתדל לעשות מה שאומר הרמח"ל בסוף ביאור חלקי החסידות:

עוד עיקר יש בכוונת החסידות והוא טובת הדור. שיהיה ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו לזכות אותם ולהגן עליהם. ועניין הכתוב אם הוא צדיק כי טוב כפי מעלליהם יאכלו, שכל הדור אוכל מפירותיו.

וכן אמרו ז"ל: היש בעץ, אם יש מי שמגן על דורו כעץ? אותו צדיק ששתול על פלגי מים כעץ והוא מגן על דורו בכנפיו. ותראה שזהו רצונו של המקום – שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם. הם לא צדיקים לעצמם! הזכרנו היום יש נוחלים ומנחילים. יש כאלה צדיקים שנוחלים, אוספים מכל מה שיש כבור סוד שאינו מאבד טיפה, אבל הם גם מנחילים, הם מלמדים אותנו הרבה, לא משאירים את תורתם לעצמם.

והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו יבואו אלה ויכפרו על אלה. שאין הקב"ה חפץ באובדן הרשעים אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. זה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפילתו בפועל.

ואנו מבקשים ממך, המלאך, שתתפלל לפני ריבונו של עולם. שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה את מי שצריך לה וללמד סנגוריה על הדור כולו. ללמד סנגוריה על הדור זה לא פשוט. צריך ללמוד חכמת סוד, לראות את התהליך שקורה כאן, להכיר בעיניים טובות ולהיות חסיד עליון שרואה כל דבר לטובה כמו נחום איש גם זו, שרואה שועלים יוצאים מבית קודשי הקודשים וצוחק, כי הוא מבין את עומק הדבר. זו הסנגוריה של הדור. וכבר אמרו ז"ל על הפסוק … שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סנגוריה על ישראל. חז"ל ככה אומרים. ואני באתי בדבריך שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד, מקום שקדושי שם נמצאים שם. הרוגי מלכות. הוא לא נכנס, אלא כשלימד סנגוריה על ישראל. זה חסיד עליון.

לגדעון נאמר: "לך בכוחך זה" – לפי שלימד סנגוריה על ישראל.

כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה.

למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא שרואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת. הוא דבר שהטבע יעיד עליו.

והוא עניין כהן גדול שאמרו עליו שעליהם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו.

וכן אמרו … היה אריה שאכל איש שחטא כנראה במרחק של שלוש פרסות מרבי יהושע בן לוי שהיה רגיל אליהו הנביא להתגלות לו …

הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם. וכבר ביארנו חלקי החסידות הרשאיים ופרטיהם מסורים לכל בר שכל.

זה מה שאנחנו מבקשים שהמלאך שלנו יעשה – שייכנס לפנים מן הפרגוד. ואני באתי בדבריך, שלא נכנס גבריאל לפנים מן הפרגוד עד שלימד סנגוריה על ישראל. שיבקש מן הקב"ה שייתן לנו נחמה. נחמה זה עולם של אמונה, נחמה זה עולם של בניין, נחמה זה משפחה שנבנית, נחמה זה ישיבה שנבנית, נחמה זה דור שנבנה, נחמה זה "דומה דודי לצבי" – מה צבי זה פעמים נכסה פעמים נגלה – כך גאולתן של ישראל פעמים נכסית ופעמים נגלית. והגילוי שלאחר הכיסוי הוא גילוי גבוה יותר. הנשמה ממשיכה להתקדם, והנחמה היא לראות את ההתקדמות הזאת.

אנחנו מבקשים ממך, גבריאל – אתה ודאי נמצא אתנו – אין לי ספק שנכנסת לפנים מן הפרגוד, שתלמד על כולנו סנגוריה. אנו מבקשים ממך שתבקש מהקב"ה שירחם עלינו, שייתן לנו כוחות, לאמא, לאבא, לאחים, לאחיות, לכפר אדומים, לאלוני הבשן, לישיבה הקדושה, לעתניאל, לכל יהודה שומרון וחבל עזה, לירושלים ולבית המקדש, לגאולת משיח צדקנו, לאור הנסתר שבנסתרים שייצא החוצה. שנמשיך הלאה ולא נחזור אחורה. אנחנו אומרים: כיוון שאנחנו קטנים מאוד – לא הם ולא שכרם. אנחנו מבקשים מהקב"ה שלא יתן לנו ייסורים – לא הם ולא שכרם. זה גדול עלינו. זה מכאיב לנו יותר מדי. אנו מבקשים שהנחמה הזאת תבנה אותנו בלי ייסורים. אנחנו יודעים שאפשר לנתח ניתוחים גם בלי ייסורים. אנחנו יודעים גם שאפשר למנוע מחלות. אפשר גם למנוע מחלות ולא צריך להגיע לניתוחים. אנו יודעים שיש דרכים שהקב"ה שם בעולמו ואנו יכולים ללכת בהן, ואדם יכול לעוז וחדווה במקורו בלי צער. כשאין ברירה הקב"ה בועל אותנו. והבעילה היא כואבת כי כך זה אורו המשיח.

אנחנו לוקחים על עצמנו ולמדים, לראות את אותם קדושי עליון שהיו עם רבי עקיבא ואמרו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו", זה לא משפט פשוט. זו נחמה עמוקה שבאה מתוך חכמה פנימית ולימוד תורה גדול, מיראה, מהקפדה על פרטי פרטים, מאהבת ה', מיראה, ממידות טובות, מהארת פנים – לאהוב את כולם, לחבב את כולם.

"בניי, איני מבקש מכם", אומר הקב"ה, "אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה". אנחנו נתחזק, נאהב זה את זה, נכבד זה את זה, אז הדוד יגלה ללא כאבים. זו הנחמה שאנו מבקשים ממך, גבריאל, שתבקש מהקב"ה שינחם אותנו.

עד בניין בית המקדש ובביאת גואל צדק במהרה בימינו. אמן.