על הפסוק בזכריה (י"א, ז') "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים" אומרת הגמרא בסנהדרין (כד.): 'נועם' אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה.
גבריאל! אתה היית מהם, היית מתלמידי החכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה.
אבל לא רק בהלכה הנעמת לנו גבריאל. בכל דרכי חייך דבקה בך הנעימות. נעים היית עם משפחתך, עד שאמא העידה שמעולם לא הכעסת אותה. נעים היית לחבריך, עד שכולם, כולם אהבו אותך, לא היית שייך לשום קבוצה ולשום חלק. היית פשוט מקובל על כולם מכוח הנעימות שהקרנת על כולם. נעים היית למוריך ולרבותיך עד שאי אפשר היה לסרב לך.
מעולם לא כעסת, מעולם לא הכעסת, אהבת את כולם ונאהבת על ידי כולם.
ונעימות זו נבעה אצלך ממידה נוספת שישנה בתלמידי החכמים שבארץ ישראל. הגמרא במסכת שבת (קמה:) שואלת: "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין (פירוש, מתהדרים בלבושם)?", ועונה הגמרא: "מפני שאינן בני מקומן!".
בבבל צריך להחצין, כי זה לא מקומנו, אבל תלמיד חכמים שבארץ ישראל אינם זקוקים להחצין את עצמם כיון שהם בני מקומם.
גבריאל, אתה היית בן מקומך במלוא מובן המילה.
היית קשור בכל נימי נפשך לאדמת ארץ ישראל ולכל רגביה. את הקשר השורשי הזה ינקת וירשת מהוריך שכולנו יודעים כמה הם קשורים לארץ ישראל. אבל לא רק בארץ ישראל היית בן מקומך. בכל מקום ובכל חברה היית בן מקומך. איפה שלא הלכת, נתת לכולם להרגיש שאת משלהם. לא התנשאת אף פעם ולא החצנת את עצמך מעולם.
וזה לא שלא ידעת מי אתה. ידעת גם ידעת שאתה הולם לישון בשתיים וקם לותיקין והאחרים לא. ידעת גם ידעת שבשבילך עיקר החיים זה לימוד התורה ובשביל הרבה אחרים לא. אבל זה לא גרם לך להתנשאות ולהתגאות. להפך, דווקא מתוך ענווה עצומה הרגשת מחויבות להשפיע על האחרים. והצלחת מאוד בזכות מה שנתת לכולם להרגיש שאתה בן מקומך איתם ומשום כך הייתה לכולם הרגשה נעימה בחברתך.
המשכת ללכת למחנה הצופים כי הרגשת שאתה יכול להשפיע שם.
כשהתייעצת לקראת הישבה שתבחר אמרת שאתה רוצה להיות במקום שתוכל להשפיע. אמרנו שבשלב זה בחיים עדיף להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים. אבל, גבריאל, זו הייתה טעות. אתה לא ראש לשועלים ולא זנב לאריות. אתה ראש לאריות!
גבריאל, אנחנו יודעים איך הגעת לזה. זכינו כל המחזור להכיר את הוריך ומשפחתך וראינו איפה צמחת. ראינו איפה גדלת ומאיפה ינקת את כל התכונות המיוחדות האלו.
זכינו להכיר משפחה כל כך חזקה ושורשית שאני בטוח שגם עכשיו כוחותיהם יעמדו להם להתחזק ולחזק אותנו.
גבריאל, בני, תלמידי, אחי ורעי, נעמת לנו מאוד! נעמת לנו מאוד!
ובמקום שאתה נמצא בו עכשיו, גבריאל, מקום שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתה, לך ואחוז בכסא הכבוד ובאותה הנעימות המיוחדת שלך שאף אחד לא יכול לסרב לה, בקש לפני בורא עולם שיאמר למלאך המשחית הרף ויאמר לצרותינו דך, ואני בטוח שגם שם אי אפשר יהיה לסרב לך.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.