נתת לי הרבה – נתת לי להבין מה זה חבר אמיתי, חבר שהוא זה אתה ואתה זה הוא, שצערו זה צערך, שכל מה שהוא חווה, אתה גם חווה. אני מודה לך על זה.
"ואני בה' אצפה" – פעם בשבת אכלנו סעודה שלישית ושרנו את השיר הזה – אף פעם לא שמעתי אותו, והוא מצא חן בעיני, ורציתי לדעת את המילים. כשחזרנו לקראוון, הדבר הראשון שעשיתי – שאלתי אותך האם אתה יכול להסביר לי את המילים. ומיד התחלת להזכר במילים ולחפש את מקורן. אחרי שמצאת, התחלת לשיר. שרת מדהים. אני התלהבתי מהמנגינה ואיך ששרת – מנגינה ספרדית. ועצמת את עיניך. שקעת במנגינה, וכאילו עלית למעלה, היית בעננים. וכשגמרת לשיר, מיד חזרת ללימודים. היה לי קשה, אבל הסחתי את דעתך משום שלא הבנתי את המילים, וביקשתי שתרשום לי אותן. רשמת ולמדתי אותן, אבל איבדתי את הדף. אולם מילים אלה חקוקות לעולם על ליבי.
פעם נסענו לבית ספר חילוני של עולם חדשים מצרפת, רוסיה ושאר מדינות. לפני שנסענו התלבטתי אם לנסוע או לא. הייתי צריך למצוא מישהו שיסע איתי כדי להעביר פעולות. הצעתי לך ומיד הסכמת, ובהתלהבות עצומה נסענו יחד לשם. קיבלנו קבוצה, ילדים בכיתה ז' והיינו איתם שעתיים. אתה דיברת ואני תרגמתי לרוסית. סיפרת סיפור על בן אדם שהלך לאיבוד ביער ולא הצליח למצוא את הדרך היחידה החוצה. ולפתע פתאום הוא נתקל באדם אחר שכמוהו שוטט ביער וגם חיפש את הדרך החוצה. אור התקווה הופיע בעיניו. הוא חשב שהאדם השני יודע את הדרך ויוציא אותו מהיער, אבל השני אמר: לא, אין לי מושג איך לצאת מפה. אבל, אל תהיה מודאג, במקומות שאתה היית לא נלך, וגם איפה שאני הייתי לא נלך, ויחד נחזק אחד את השני ונוכל לשרוד, ובע"ה נמצא את הדרך החוצה מפה.
בדרך חזרה, כשהגענו למנהרה בכביש, אמרת, עכשיו לא לנשום, וכשנכנסנו למנהרה הפסקנו לנשום יחד והסתכלנו אחד על השני. לא נשמנו משהו כמו דקה, ויחד הצלחנו לעמוד בניסיון.
פעם נסענו שנינו הביתה. אתה למשפחה ואני לירושלים. חזרנו ביום ראשון. הגעתי לפניך ולמדתי קצת בבית המדרש. אחר כך ירדתי לקראוון ותפסתי אותך שם. שמחתי לראותך והחלו חילופי שאלות, מה עשית, איך היה וכו'. ושאלתי אותך על הישוב. איזה תעסוקה יש בו, כמה אנשים גרים. ובאיזשהו זמן התחלת לדבר על פרות שיש ביישוב, התעניינתי, שאלתי כמה יש, כמה חלב אפשר לחלוב מהן. אמרת שיש כ300- פרות וכל פרה נותנת 30 ליטר ביום. תמהתי – לא עלה על דעתי שדבר כזה אפשרי. שאלתי, יכול להיות שזה סוג של פרות מסויים שמוכשר לתת חלק בכמויות כאלה? אמרת שאלה פרות רגילות והסיבה שהן נותנות כ"כ הרבה חלב, משום שהן מחוברות אל מכונות שחולבות מהן חלב כמעט ללא הפסקה, וכל העיסוק שלהן הוא לאכול ולתת חלב. ראיתי בעיניך כאב, כאב של אי צדק, והבנתי שהדבר הזה ממש כואב לך ומטריד אותך, ואמרת שבכלל היחס של בני האדם אל חיות ביתיות לא תקין. הצורה שבה בני האדם מתייחסים אליהן לא נכונה ועלינו, על הדור שלנו, לשנות אותך ולדאוג שהיחס יהפוך להיות יותר אנושי. אמרת שצריך לאהוב אותן גם. הבאתי לך תירוצים, שהרי הכל נברא בשביל האדם וברשותו להתנהג עם החיות כפי רצונו, ולא רצית להקשיב. לאמיתו של דבר אני מסכים איתן והבאתי תירוצים כדי שתביא עוד ראיות ותחזק את עמדתך. צדקת ואתה צודק. עלינו לשנות ולשפר המון דברים ותאמין לי שלפחות אני אעשה כל מה שביכולתי כדי לממש את דבריך!
איתן שלומד איתנו סיפר לי שפעם אחרי שקמת לותיקין ולמדת אחרי התפילה, ביקשת ממנו להעיר אותך בשעה שמונה ובינתיים אתה תנמנם בכיתה. הוא הסתכל על השעון והראה אותו לך, על השעון היה 7:58.
בשבועות הראשונים העלת שאלה האם אפשר לקנות הרבה חברים. אמרת שאתה רוצה שכולם יהיו החברים שלך. האמת שלא ידעתי מה לענות. הכרתי את עצמי וידעתי שאינני יכול להתחבר אל הרבה אנשים. ידעתי גם שבמקרה הטוב יהיו לי כמה חברים ולא יותר ולכן לא ידעתי מה לענות. אבל אמרתי שזה בהחלט אפשרי וזה התממש. כולם היו החברים שלך. ולמרות שהשקעת כל הזמן בלימודים ואתה בחור רציני, כולם אהבו אותך ויכול להיות שגם בגלל זה.
כשהיית חוזר מבית המדרש מאוחר והיה קשה לך לקום, היית מבקש שאם אני מתעורר ורואה אותך ישן, שאני אעיר אותך. היו פעמים שהייתי מעיר אותך וחשבתי שאתה התעוררת סופית, הייתי הולך לבית המדרש, ובגלל העייפות המשכת לישון. ואחר כך הייתי מקבל נזיפה חריפה על זה שלא התעקשתי. כל התירוצים שלי שאתה לא ישן מספיק לא התקבלו, ולא הקשבת. היית אומר, אני מכיר את עצמי, וכנראה שכן, היית שלם עם הגוף שלך וידעת איך הוא מתפקד ולכן 4 שעות שינה היו מספיקות לך. וזה לא השתקף כלל בלימודים. למדת כמו משוגע, בלי הפסקות, בהתמסרות מלאה.
נורא אהבתי את התמניות שלך. אף פעם לא התביישת (ממה להתבייש), תמיד היית גאה בזה שאתה תמניי, אהבת את השורשים שלך ושמרת על כל המנהגים ללא שום ויתור. פעם אמרת לי "אלי, אולי אתה רוצה להיות תמניי, תקח נוסח תמניי, מה אכפת לך, אתה לא יודע עד כמה הוא מקסים ומדהים". לא ידעתי מה לענות ואתה גם לא חיכית לתשובה, פשוט הבעת את התפעלותך מזה שאת תמני ורצית שאדע את זה.
כשראיתי איך אתה מברך את הברכות על הדלקת נרות חנוכה, הרגשתי משהו שלא קבלתי מהתחלה, משהו תמוה, לא ברור, מעורר שאלה. ועכשיו אני חושב שאני יודע מה ראיתי, ראיתי אותך, בן נאמן של עם ישראל, בנו של הקב"ה שכל כולך שורף להתקרב אליו, ולהנות מאורו ובהחלט על מנת זה יכולת לקדש את שמו עם גאווה בעיניים ושמחה שאתה עושה את רצונו של הקב"ה.
תודה לך, שכנך החבר, אליעזר יעקובסון.
מכתב מגבריאל לאליעזר