דברים לזכרו של גבריאל הי”ד הרב שר שלום
לא זכיתי להכיר את גבריאל הי”ד הרבה. כאשר המשפחה עברה מכפר אדומים לאלוני הבשן, גבריאל כבר למד בישיבה התיכונית במעלה אדומים והיה נשאר שם ובכפר אדומים גם בחלק מהשבתות החופשיות, כדי שלא לאבד זמן וכדי להמשיך להדריך ולהיות פעיל ב”צופים הדתיים” שבכפר אדומים.
חלק גדול מהעובדות שסיפרו כאן לא ידעתי ולא הכרתי. אנסה לתאר מעט מהדברים בהם נפגשתי אני בפעמים שנפגשנו. קורת רוח מיוחדת הרגשתי כשהייתי רואה אותו (עוד בהיותו תלמיד תיכון) יושב בבית הכנסת ולומד תורה. כשהתבוננתי בו, ובשיחות שהיו לנו, ראיתי תלמיד חכם של ארץ ישראל צומח מול עיני. ראיתי את ה”נועם” של תלמידי החכמים של ארץ ישראל, את רוחב הדעת וההיקף, ואת השלמות הבאה לידי ביטוי בהופעת הדברים שלמד, בהתנהגותו ובמידותיו.
בכל פעם שניגש לדבר איתי בשאלה הלכתית או לברר עניין שעסק בו, בלטו מספר דברים, תכונות שהייתי רוצה להעלות.
נועם – הוא נתן תחושה טובה בשיחה. היה תענוג לדבר איתו. יכולת ההקשבה והיחס. אני לא בטוח שאני מיטיב להגדיר את הדברים, אבל הרגשתי נעימות מיוחדת בשיחה איתו, בצורת ההתבטאות שלו, בדרך ההקשבה ובתגובה לדברים שנאמר.
ידענות – ומאידך, ראיתי שהוא יודע את שלפניו. הדברים אצלו מסודרים וברורים. אפילו נימה של תקיפות של מי שיודע מה הוא רוצה לומר. בדרך כלל הדברים האלה אינם מתחברים. יעוד, נעימות והקשבה מול תקיפות, אבל כאן היו שני אלה בהשלמה.
מתיקות התורה – זה נשמע אולי ביטוי מפוצץ, אבל בכל פעם שדברנו איתו, ראיתי בעיניו את האור, את המתיקות שחש בלימוד תורה. היה אור מיוחד בעיניו כשדיבר דברי תורה. בכמה מהפעמים שדיברנו הרגשתי בסוף השיחה שחבל שהיא נגמרה, משום שהייתי רוצה להמשיך ולשוחח.
היה לי ברור שנראה אותך עולה מעלה מעלה, עם כל כשרונותיך ומידותיך הברוכים, אך לא כך שיערנו שתעלה, בסערה, השמימה, ותעזוב אותנו כולנו כאן.
אנא, תהיה מליץ יושר בעד המשפחה, ובעד כל בית ישראל. אברהם.
“ובלע המוות לנצח ומחה ה’ אלקים דמעה מעל כל פנים”
ת.נ.צ.ב.ה.